משל האבנט

"ישראלים רבים חוזרים בתשובה, אבל איזו תשובה היא זו?
הנה, אחדים שאך אתמול הכריזו שבדעתם לעשות תשובה, כבר מתנהגים כאילו מאחוריהם כבר שלושים שנה של תשובה, ותוך חודש כבר מעווים פנים כבעלי יסורים. כבר סולדים מאחיהם החילוניים. וחלקם, שאינם יודעים לפתוח גמרא, כבר מפיץ אמונות תפלות. השם ירחם. ורק מעטים חוזרים בתשובה כפי שההלכה מורה.
ההלכה מורה לחוזר בתשובה להשקיע עצמו בתורה, בתיקון מידות, בשתיקה. שלא יכריז דבר בשם התורה. שלא יטיף לזולתו החילוני. שלא יקפוץ בראש. חזרה בתשובה הינה תהליך ממושך ותובעני. שינוי האדם מיסודו. אין קיצורי דרך. וכשראיתי בעיתונות החגים את ים החוזרים בתשובה ואת גלי ההבל, שאין להם קשר להלכה הצלולה – נזכרתי בסיפור גבישי מ[פרק] "הגוזל עצים" (בבא קמא): 'מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, ואמרה לו אשתו: ריקא [טיפש], אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך. נמנע ולא עשה תשובה".

בזיקה לסיפור זה, התקינו את "תקנת השבים", שנעסוק בה בהזדמנות אחרת – אבל, מה כוחו של הסיפור גם כך? מהו האבנט? מהו מוסר ההשכל? למה אפילו האבנט אינו שלו?
כי הכל בא לו מגזל, ואם יעשה תשובה יצטרך להשיב את כל הגזל, עד שישאר אפילו בלי מכנסיים. אבל, "האבנט" במובנו המלא אינו רק חגורת מכנסיך – אלא כוחך, מעמדך, כבודך. ואם אתה רוצה באמת לחזור בתשובה, תוותר על אבנטך. תחזור בתשובה כשאתה עירום ממעמד ומכוח. כי למעמדך בעולם החילוני אין עוד ערך רב. תתחיל מאפס, נראה אותך.

והנה, חלק מהחוזרים בתשובה, ובפרט המוחצנים וה'טלוויזיונים', לא רק שאינם מוותרים על "האבנט" (כח, מעמד) – אלא תוך כדי "החזרה בתשובה" החלולה שלהם צוברים (גוזלים) לעצמם כח נוסף בעיני זולתם התמים, המכבד או הירא אותם. הם ריקים כשהיו, ו"האבנט" שלהם עוד תופח וזורח. וזהו עיוות. השם יגן עלינו מפניהם."

אדם ברוך ז"ל, מתוך "סדר יום", 1999

 

[הערה: הוספתי את ציון השנה שבה נכתב הקטע לאחר שאשתי, בחכמתה הרבה, העירה שחשוב לדעת שזה היה לפני עשר שנים. מאז התרבו בעלי התשובה כמים אל מים, הם השתנו ואנחנו השתנינו. ואולי מה שהיה נחשב לפני עשר שנים כגאווה, שחצנות, מוחצנות, נחשב היום כדרך לקירוב, כיצירת מגע עם העולם החילוני, כשמירת הגשרים מפני ניתוק מכאיב שעלול לבוא. ועדיין, טוב לו לבעל תשובה שיתרכז בתלמוד תורה, בתיקון המידות ובאהבת הבריות – וזהו התיקון הגדול מכולם. חודש טוב]