תחנות בדרך (2) – אדם ברוך

את אדם ברוך קראתי לראשונה ביום שישי אחד בצהרים, במעריב. אני זוכר שלעיתון  צורף מוסף שבת, או משהו כזה, והיה שם בעמוד האחורי מבפנים טור חדש. לימים הטור הזה, "שישי", הפך ידוע מאוד, עד שהכרתי אנשים שקנו מעריב רק בשבילו. הייתי אז נער מתבגר בגיל תיכון, והכתיבה של אדם ברוך היתה מוזרה. זה לא היה דומה בשום אופן לשאר הצהובון שהסתתר במוספים האחרים. אני זוכר היטב את המפגש המרגש עם המושג שנקרא "הלכה", פשוט מפני שלנער חילוני ממוצע אין מושג מה זו "הלכה": מי שזה אומר לו משהו, כנראה מתכוון למחלף באיילון.

הכתיבה של ברוך, שלקח לי זמן להתרגל אליה, חשפה בפני עולם חדש של חוק ומשפט יהודי, עם רציונל, הנמקה מוסרית, חברתית ותאולוגית מרשימים. בספרו המסכם קטעים רבים מן הטור, "סדר יום", כתב כך:

"מאות פרשנויות ויישומי ההלכה המקובצים ב'סדר יום', יותר משהם הלכה למעשה, הם תיאור תודעת ההלכה כשיטה משפטית וכתרבות אנשים חיים. הלכה: הדרך בה אנשים הולכים. הדרך בה אנשים מגיעים ליעדיהם. ההלכה נועדה לאדם ואין האדם נתין כבוש של ההלכה".

בעולם החילוני בו גדלתי לא היה "מעשה רצוי", על משקל דברי המלך הכוזרי. היה חופש בחירה, היו הרבה ניסוי ותעיה, היה את מה שכולם עושים, ומה שעושים החבר'ה. היה מה שכתוב בעיתון, ומה שעושה רושם על הסביבה. לפעמים היו פעולות ערכיות, שלא זכו לחיזוק מיוחד בחברה הפוסט מודרנית שהדגישה תמיד את השאלה: "מה יוצא לך מזה?".

והנה, הפלא ופלא – מדי יום שישי נפגשתי עם תפיסת עולם דוברת עברית, שמאמינה שאפשר ליצור נורמות וכללי התנהגות השואפים להיות "המעשה הנכון". העובדה ש"ההלכה" נכתבה במשך מאות שנים עוררה אצלי את המחשבה שאולי השנים הארוכות איפשרו לחוק המעשי להזדכך עם חלוף הזמן ולהגיע למיצוי מיטבי. תחשבו על זה, מיטב המוחות של כל הדורות עסקו בשאלות הנוגעות לחיים שלנו. פתאום שאלתי את עצמי, מדוע לא ללמוד מהם?

אשה מתרימה את הציבור למימון ניתוח בתה בחו"ל – האם עליה למכור את דירתה קודם שהיא מבקשת עזרה כלכלית? כיצד צריכים להיכתב פסקי דין?  איך מנחמים אבלים? האם מותר להיכנס לחנות כשאינך מתכוון לקנות, מבלי להודיע זאת למוכר? שאלות כאלה ואחרות מעלה ברוך (ובשניים שיבואו אחריו – "בתום לב" ו"חיינו"), שאלות שבמקום ממנו באתי מעולם לא נשאלו בכלל. לא היה את מי לשאול ולא היה עם מי להתייעץ. דמות החכם פשוט נעדרה מחיינו, והחלטות שהתקבלו סביב התבססו בעיקר על משאת נפש, משאלת לב או שניהם גם יחד.

גיליתי עולם שבו לפרקטיקה ולמעשה, יש תפקיד חשוב. האדם אינו נמדד רק במחשבותיו וברצונותיו אלא גם, ובעיקר, ביכולתו לממש אותם בחיים עצמם ולתת להם ביטוי אמיתי. הנורמה החברתית איננה רק מגבילה, כפי שחשבתי שעלה מן הספר של פרום, אלא לעתים מייצרת אפשרות לחיים נורמליים והוגנים. חיים שיש בהם השתדלות להגיע אל הטוב ביותר האפשרי.

"את ההלכה כתרבות, ואת ההלכה כחיים, ואת ההלכה כשפה, אני יודע מסבי ז"ל: הוא היה 'מדבר הלכה' גם כשקנה כרטיס אוטובוס. וממנו הבנתי, כבר כנער, שההלכה הינה תת ההכרה של היהדות וההיסטוריה שלה; ההלכה ניתנה לבני אדם, ובני האדם לא נמסרו סתם למרותה של ההלכה". (מן המבוא ל"סדר יום")

עד כאן לא הוזכר המקור של החוק הזה, או האופן שבו הגיעו אליו. לא כל כך הכרתי עדיין את המושגים ההלכתיים, הרמב"ם היה פילוסוף ורופא יהודי שלא ידעתי דבר לגביו, וכך גם לגבי שאר חכמי ישראל וספריהם. אני כן זוכר את העושר המהמם של קשת גוונים רחבה, ושל מגוון קולות. ואני זוכר את התחושה העמוקה של ודאות שעולם המעשה חשוב מעולם המחשבה. זו ההכרעה הראשונה שעשיתי באופן לא מודע – שהדרך למציאת האמת מוכרחה לעבור גם בקבלת מעשים באופן מודע. כשלמדתי את ליבוביץ' תחושה זו התחזקה מאוד, אבל לעת עתה אפשר לומר שהדברים זרמו על מי מנוחות והתחילו להתקדם – לאן? – לאן שהדברים מתגלגלים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה תחנות בדרך, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תחנות בדרך (2) – אדם ברוך

  1. פינגבאק: תחנות בדרך – היכרות עם הפילוסופיה | פרקים מיומנו של חוזר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s