בתקופה האחרונה אני קורא הרבה בלוגים. חלק מהם מוצלחים מאוד, חלק אחר מיותר, חלק מרתק לפרקים אך משעמם לעתים. חלק כופרים וחלק מעוררים השראה. זה הביא אותי להתעוררות מסוימת לכתוב קצת יותר משלי, ולשתף במחשבות ורעיונות שעלו אצלי גם כתגובה עליהם. והנה, בדיוק כשהתחלתי לצעוד בכיוון הזה, נתקלתי השבוע בקטע העוסק במוכנות לכתיבה. דוד זלר היה אחד מתלמידיו של ר' שלמה קרליבך זצ"ל, ובספרו מסע בשביל הלב הוא מתאר את מסעותיו ופגישותיו עם אנשים יוצאי דופן מסביב לעולם: באמריקה, בהודו, בישראל. גם הוא התחיל מסע במקום אחד, וסיים אותו בירושלים, כבעל תשובה גמור, מורה רוחני לרבים שחיפשו שביל כמוהו.
(בינינו, אם יש דבר אחד שבעלי תשובה אוהבים זה סיפורים על בעלי תשובה אחרים. ההצצה למסעות רוחניים של אחרים, ובעיקר תחושת ההזדהות, מתוקות מאין כמוהן).
זלר מספר על מפגש עם מרצה סיני, מומחה לפילוסופיה סינית, באוניברסיטה בה למד:
"פעם אחת שאלתיו אם כתב ספר כלשהו בעצמו.
'בסין, אינך כותב ספר עד לאחר גיל שישים'.
'מדוע?'
"בגיל ארבעים, אתה חושב שאתה יודע משהו וכותב ספר. ואז, עשרים שנה לאחר מכן, כשאולי קנית כבר חכמה כלשהי, אתה כותב את הספר האמיתי שלך. אנשים מביטים בספר ואומרים: 'אה כן, אני זוכר אותו. הוא כתב ספר לפני הרבה שנים. זה לא היה כל כך מוצלח…' ומחזירים את הספר למקומו. לכן אנחנו ממתינים עד שנזדקן קודם שנכתוב את הספר שלנו." [1]
זה בהחלט גרם לי לחשוב פעמיים. אולי בכל זאת לחכות עוד קצת? הרי בכל פעם שאני קורא קטעים שכתבתי לפני כמה שנים, הם נראים כל כך ריקים וחסרי משמעות בעיני היום, עד שאני תוהה מה היה הדחף הגדול כל כך להעלותם על הכתב. זה הזכיר לי את מה שהקוצקע'ר , הרבי מקוצק, היה מסביר לחסידיו מדוע לא חיבר שום ספר:
לא כל מה שחושבים צריך לומר,
ולא כל מה שאומרים צריך לכתוב,
ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס…
ואם את זה אמר הרב'ה, השרף האדיר שבארזים, מה נאמר אנחנו?
אם נתבונן רגע בקשר שבין כתיבה לקריאה, נראה שלא רק הכתיבה מוגבלת. היהדות מאמינה כי על מנת להפיק את המירב מהטקסט, על מנת לחדור לתוכו באמת, יש להגיע מוכן. כך למשל, על פי המסורת היהודית, אסור לו לאדם להתחיל ללמוד בספר הזוהר לפני גיל 40. היום, אגב, כולם מסכימים כי פג האיסור.
דוגמא נוספת: הרמב"ם בתחילת ספרו 'מורה נבוכים' מביא רשימה ארוכה של תחומי ידע בהם הקורא חייב להיות בקיא היטב לפני שיוכל להתחיל לעיין בספר: תנ"ך, מדרש, ספרות חז"ל, הלכה, אסטרונומיה, מתמטיקה, ביולוגיה… לא בכדי נחלקו החוקרים בשאלה האם התכוון הרמב"ם באמת, או שמא רק רצה להרחיק מעליו כל מיני קוראים ארחי-פרחי שמנסים לקפוץ על הטרמפ ולחפש את אמיתות החיים, את הסודות הגדולים של הרמב"ם, בלי מאמץ. אמנם שתי הדוגמאות הללו, הן של ספר הזוהר והן של הרמב"ם, הינן ספרים אזוטריים, שאינם מיועדים לכל אדם. אולם אולי אפשר ללמוד מהם משהו על האופן שבו אנחנו תופסים טקסט: זהו אינו סתם מאמר בעיתון, שהיום נקרא בשקיקה ומחר משמש לניקוי חלונות. טקסט אמיתי הוא טקסט שהקורא אמור להתאמץ עבורו, לעבור תהליך של הבשלה ושל התכוננות לפני שהוא ניגש אליו ביראת כבוד ומתוך הערכה.
אז איך כל זה קשור אלינו?
דילמת הכותב היא דילמה קשה: מצד אחד, לכותב יש מה לומר. הוא נחשף לעולם תרבותי רחב, ולאחר זמן מה מתעורר בקרבו הצורך האמיתי כל כך להגיב ולתרום מחשבות ודעות משלו, המתכתבות עם הסובבים את עולמו התרבותי. יתרה מזאת, לעתים הדעות הנשמעות במרחב התרבותי והציבורי צורמות לו כל כך, עד שהוא מרגיש קצת כמו ירמיה הנביא, " וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל"[2], שאינו יכול עוד לעצור את אש הנבואה הבוערת בקרבו. אחרי הכל, מה היא התרבות האנושית אם לא התכתבות בלתי פוסקת של הוגים ודורות זה עם זה? מה הוא התלמוד אם לא יצירה שהיא כל כולה דיאלוג מתמשך של חכמים עם התורה, עם הנביאים, עם החכמים שקדמו להם?
מצד שני, אחרי שהלהבות קצת נרגעות, הוא מתבונן שוב ושואל את עצמו: על מה כל זה היה? מה היה דחוף כל כך לכתוב את המילים האלה? האם לא היה מישהו אחר בעולם שעשה זאת לפני, ועשה זאת טוב יותר? ובכלל, היום הייתי כותב זאת אחרת לגמרי, אם מבחינת התוכן ואם מבחינת הסגנון.
וכך עוברת לה הדילמה, בסין עד גיל שישים, בקוצק לעולם, ובמערה של רשב"י עד גיל ארבעים. מה נכון, מי צודק? ימים יגידו.
פרקים מיומנו של חוזר 
פינגבאק: עוגה לשבת #2 – הצד הרוחני של מאבק הרופאים | פרקים מיומנו של חוזר
פינגבאק: סימן חיים « פרקים מיומנו של חוזר