באיזה שלב בחיים, היכנשהו בגיל תיכון, הבנתי שלא יכול להיות ש"זה הכל". לא זוכר אם היה טריגר מסוים, אבל בתור מי שגדל בפריפריה, שזה אומר שהחיים שמסביבי כוללים בעיקר – עבודה, משפחה, פארק המים, צעידה בשכונה, סרט במוצ"ש. אלה החיים?? למרות שזה נשמע נחמד ובורגני משהו, בער בתוכי למצוא דרך אחרת, בעירה של גיל הנעורים שהציתה אותי מבפנים לחפש מהות עמוקה ופנימית יותר. אתה מחפש משהו כמו מונטי פייתון: The meaning of Life – what’s it all about?
יום אחד הגיע לידי ספר, שנשמע רע מאוד בהתחלה: "כשניטשה בכה". אני חושב שבאינסטינקט חשבתי שזה זה היה על אישה רוסייה שהיה לה עצוב. לקח לי זמן להבין שהשם האמיתי הוא "כשניטשה בכה", וחיבר אותו סופר אמריקאי בשם ארווין יאלום. למען האמת, מהכריכה האחורית לא קיבלתי התלהבות מי יודע מה. אבל אמא אמרה שהמליצו לה מאוד, וכדאי לנסות. נקטתי באסטרטגיה שאבא לימד אותי: תמיד קוראים שלושים עמודים ראשונים, רק אחרי זה מותר להחליט שלא ממשיכים. (הכלל הזה עזר לי לצלוח כמה ספרים נהדרים שהייתי עלול לוותר עליהם בקלות. לפעמים המספר מתעגל למעלה – ארבעים ואפילו שמונים עמודים עד שנכנסים לעניין. קצת כמו גמרא). התחלתי לקרוא ואז –
וואווווו! קצ'ינג!! בום על קולי!
תקשיבו, הספר הזה תפס אותי. לא אכנס לכל הסיפור, גם כדי לא להרוס למי שלא קרא וגם כי – היי, זה בכל זאת שלוש מאות ומשהו עמודים על פילוסוף שיש לו הזיות. זה ספר כבד, ולעתים קצת מדכא, אבל הניטשה הזה, אפילו עם כל הטירוף והשיגעון שלו, האנטישמיות והכפירה, ועם כל מה שיצא מתלמידיו וממשיכי דרכו, ידע להצית אש בתוך הנפש. ומה שהוא (ליתר דיוק, ניטשה הפיקטיבי) כתב, נכנס לי ישר לנשמה.
אנסה להסביר את הגישה שלו בתמצות: אנחנו חיים בניכור. הניכור מתבטא אצלנו בחיים לא אותנטים, מלאי שקרים, סילוף, אשליות שאנחנו משלים את עצמנו וריחוק ממקור החיים. לשבת מול הטלוויזיה ולצפות באדיקות כיצד אנשים אחרים מנהלים את חייהם, או לקרוא מדריכים על פגישה מוצלחת לפני הדייט, הם דוגמא לכך.
אולם, הניכור הזה לא תמיד היה כאן: בהיסטוריה העתיקה יכלו האנשים להזדהות ביתר קלות עם העולם שמקיף אותם – עם הטבע, גרמי השמיים, הקוסמוס בכללותו. האדם ידע את מקומו בעולם, כחלק אורגני של שרשרת בריאה. לפי ניטשה, השיקוף הטוב והעז ביותר של החוויה הזו מתבטא בתנ"ך. אלא שעם שקיעת התרבות העברית, ראתה את עצמה הנצרות כממשיכת דרכה המקורית, ולמעשה ביקשה לנשל את היהודים מזהותם המקורית כ"בני ישראל". דווקא הנצרות, שראתה את עצמה כמחדשת את יסודות האמונה, העמיקה את הניכור של האדם מול העולם – היא יצרה מוסר מעוות המתכחש לחיוניות שבחיים ובמקום זה הובילה קו מדכא, סגפני, מתרפס, שהוביל לחיים מעוותים ולא אותנטיים. לשיטת ניטשה, הדרך להשתחרר מעריצות האחיזה הנוצרית בחיים של העמים האירופאים היא – קודם כל, להשתחרר מן הנצרות, ולסלק את זכרה המושחת והמשחית מהחיים התרבותיים והרוחניים.
אלא שגם זה לא לגמרי מספיק: כדי להגיע לחוויית החיים האמיתיים ביותר, השלמים ביותר, יש להשתחרר גם מהמוסכמות החברתיות (כמו שאמרנו, המבוססות על יסודות של הנצרות המעוותת). איך עושים את זה? איפה שהוא בספר (הפיקטיבי), ניטשה מציע לרופא המטפל בו לאמץ נקודת מבט שתפתור לו את כל הבעיות בחיים – להסתכל על החיים מבחוץ, מנקודת מבט מרוחקת, כאילו היית משקיף על עצמך מאיזו שרשרת הרים רחוקה, אולי אפילו מחוץ לעולם. כיצד נראות כל הבעיות שלך עכשיו? איזו משמעות יש לדאגות, לפחדים, למעשיך ביום-יום? ולא רק זאת, אלא שכדי להבין עד כמה החיים שאתה חי אינם החיים שאתה רוצה לחיות, הוא מציע ניסוי נוסף: עליך לחיות את החיים כאילו נגזר עליך לחיות אותם שוב ושוב, עשרות, מאות ואלפי פעמים. האם היית מוכן לחיות אותם שוב כמו שהם? האם תחזור שנית על מעשיך, מחשבותיך? האם תיתן לפחד, למוסכמות, ל"מה יגידו" לעצור אותך מלעשות את הדבר הנכון – או שתבחר בהחלטה האמיצה וחסרת הפשרות, שהיא לחיות את החיים במלוא עוזם ורוחם, בכל גוונם?
אכן, ניהליזם
מעודד מהגילוי המעניין, זחלתי לספרית בית הספר וחיפשתי תשובות (בכל זאת באתי מבית של אינטליגנטים). לאט לאט הגעתי למדפי הפילוסופיה (מרים הספרנית – זה המקום לבקש סליחה על כל הבלאגן שהשארתי אחרי), דרכם הגעתי בעצם לאותו זרם בפילוסופיה שקרא להחזרת האותנטיות לחיים – אקסיסטנציאליזם, מלשון Existence, קיום. הפילוסופיה הקיומית קראה לאדם לחדול מהניכור שהוא חי בו ולחיות חיים עשירים ומלאי משמעות באמת, ולא רק בכאילו.
זה בדיוק מה שחיפשתי. מישהו שמציב שאלות קיומיות קשות, אך גם מציע תשובות. אמנם ניטשה התברר לי כבלגניסט לא קטן, אבל לפחות הוא היה מעניין, סוחף, מחוץ לקופסה. שום דבר שיכול להתחרות באפרוריות היום יומית המעצבנת הזו, חסרת המעוף שפגשתי סביבי. התחלתי לקרוא פילוסופיה ברצינות. התחלתי אמנם מניטשה אבל בהדרגה הגעתי לאפלטון, קירקגור, יום, שופנהאור, סארטר. אחר כך קצת פסיכולוגיה – פרויד, יונג, ויקטור פרנקל. לא הכל הבנתי, לא להכל התחברתי, אבל היה לי ברור שיש שם משהו אמיתי ועמוק. ששם אמצא תשובה לשאלה שניקרה בי כל היום – למה, למה, למה? דיויד דמלין, ה' יקום דמו, מורה וחבר יקר שפגשתי במיצר, לימד אותי פילוסופיה ברצינות, ורק חיזק אצלי את החיבור הטבעי לשאילת השאלות ממקום שכלי, של הבנה וחקירה.
דיויד דמלין ז"ל. פילוסוף, אוהב חכמה וחבר טוב. גם בחורף, גם בקיץ, היה רוכב על אופניו מתל אביב לרמת הגולן בקביעות, בטח חושב בדרך כל מיני מחשבות איך לשנות את העולם. זה לא קרה - נרצח על ידי מחבל-צלף במחסום ליד עפרה במרץ 2002. כמה שהוא חסר לנו.
בכל זאת, נשארתי עם שאלה אחת גדולה – אחרי שמורידים את כל המלל, ואחרי המילים הקשות בלועזית – מה אני אמור לעשות עם זה? איך לקחת את זה לתוך החיים שלי? שמתי לב שהפילוסופים הקיומיים מדברים כולם על לָמָה לחיות, אבל לא איך לחיות. לפחות לגבי חלק מהם, כשאתה חי חיים אמיתיים ואותנטים, אין זה משנה אם אתה אמא תרזה או סטאלין, העיקר שבחרת בעצמך איך לחיות, ולא קיבלת את החיים כמשהו מובן מאליו.[1]
זה נראה קצת תמוה. מה, באמת? האם זה לא משנה בכלל מה אני בוחר לעשות בחיים שלי? האם אין שום משמעות לתוכן של המעשה, אלא רק לאופן שבו אני בוחר לקיים אותו?
ובכן, הם קצת הסתבכו. כי האמת היא – שלא. זו הסיבה שסארטר נזקק לכתוב את ספרו "אקזסטנציאליזם הוא הומניזם", שמסביר שלא כל בחירה היא לגיטימית. אבל את זה כבר לא כולם שמעו, ובכלל, הוא לא כל כך שיכנע. אגב סארטר, יש סוף מפתיע: התלמיד המובהק שלו היה יהודי, כמובן, בשם בני לוי. פילוסוף שצפו לו גדולות ונצורות, עד שיום אחד בשנות השמונים, אחרי שגמר להלחם על כל המאבקים, עורר סערות ותקוות – אפעס, חזר בתשובה ונהיה דוס. הרב חיים סבתו, קרוב משפחה שלו, תיאר בדרכו הבלתי נשכחת את מה שקרה מאחורי הקלעים. מרגש, אין מילים.
כאן הגעתי למבוי סתום. נו, אז הבנתי איך אמורים לחיות את החיים, אבל עדיין לא הבנתי מה האמת. ידעתי, כמו מלך הכוזרים, שיש דבר מסוים שהוא הנכון, ושהחיים אמורים להיות סוחפים וכו' לפחות כמו תכנית של אופרה וינפרי. אבל איך מחליטים מה נכון ומה לא נכון? ומה היא אמת המידה להכרעה? משהו הסתבך בעלילה, והשאיר מחשבות והרהורים להמשך.
[1] למי שמעוניין להרחיב קצת, כדאי מאוד לקרוא את הספר של יעקב גולומב בסדרת האוניברסיטה המשודרת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.
פרקים מיומנו של חוזר 
אמממ.
מעניין.
מה המילה הנכונה?
מעורר מחשבה.