עוד מבט על המחאה החברתית

קיבלתי במייל קטע אישי של צעירה המגדירה עצמה משתייכת לציבור הדתי, "מיטב הבנות". זה מכתב פתוח למערכת של "מקור ראשון": היא לא מבינה למה הדתיים לא מצטרפים למחאה, ואפילו מביעה תרעומת על כמות הכיפות והשביסים הדלה שנראו בהפגנות. בבלוג אחר כותב צעיר אחר על "2 מתוך שלוש מאות אלף" – זו כמות הכיפות שהוא ספר בהפגנות הגדולות, והוא חיפש טוב, לדבריו. חבר שלי משקיע הרבה שעות בנסיון לשכנע אותי שחובה, פשוט חובת הדור שלנו להצטרף למחאה – הרי קהל היעד שלה, הצעירים שכורעים תחת הנטל, זה בדיוק אנחנו!

למען האמת, זה נכון.  גם אנחנו זוג צעיר שסובל מיוקר הדיור, המחיה, הגנים, הספרים, הטלפונים. לא מדבר על לצאת לחופשה או לקנות זוג נעליים חדש, לפני שחושבים על זה כמה פעמים. הפלא הגדול הוא שכל כך הרבה דתיים מרגישים סלידה גדולה מהמחאה, והם אפילו לא יודעים למה. תשאלו אותם והם יתנו הסברים שונים: כי היא לא מסודרת, כי היא שמאלנית, כי היא נגד ביבי, כי היא פוליטית, כי היא א-פוליטית. אלף תירוצים. אבל אי אפשר להכחיש שיש כאן משהו עמוק שאנחנו אפילו לא יודעים לקרוא לו בשם.

אני חושב שהדבר הכמוס המסתתר כאן הוא עמוק יותר, והוא נסתר כיוון שאנחנו עדיין לא מוכנים לדבר עליו. המוסר היהודי מתקומם באופן בלתי מודע כנגד , כיוון שהמחאה הזו בלב ליבה רוצה להפוך אותנו לעבדים.

אסביר את דברי: התפיסה לפיה אנו חיים שישנו גוף-על שנקרא מדינה. ידה בכל ויד כל בה, כאשר בדרך כלל מערכת היחסים איתה היא קח-ותן. אני משלם מיסים ומשרת בצבא, והיא תעשה את כל השאר: תקיים צבא, מערכת חינוך, בריאות, תעשייה, כבישים; תדאג לחיילים, לסטודנטים, לקשישים, לניצולי שואה; אחראית לשלב ערבים, נשים וחרדים בשוק, למצוא עבודה לכולם, לאזן את התקשורת, לפתוח בתי כנסת, להחזיק מערך של עובדים סוציאלים, רופאים ומורים; למחות נגד כפייה דתית, לאכוף את חוק הפיתות אבל לאפשר תחבורה ציבורית בשבת , להוריד את המיסוי לאמהות עובדות, להאריך את שעות הפתיחה בגנים, להחליט על תכנית לימודים, לקבוע את הריבית… ככה זה ממשיך בלי סוף.

אלא, שבמציאות כולנו רואים שזה לא עובד. אף גוף, טוב כמה שיהיה, לא מסוגל לעשות את כל זה באופן יעיל, לשביעות רצונם של כולם. יש לאנשים כל כך הרבה רצונות, אינטרסים וצרכים שונים, שאי אפשר לספק את כולם, ולהגיע למצב אידיאלי.

אם כך, מה המסקנה?

המודל היהודי מדבר על חירות, ומבוסס על חיים קהילתיים. הרעיון שעומד מאחורי התורה הוא להצמיח אדם בן חורין אמיתי, שמנצל את כישוריו לטובת הכלל ונהנה מחיים שלמים ומספקים. כדי להיות בן חורין אמיתי אני חייב לקחת אחריות על החיים שלי ושל המקום בו אני חי. כשאני אחד מתוך כמה מיליונים, אני הופך להיות עוד חוליה בשרשרת: מזהים אותנו לפי מספר תעודת זהות, מספר דרכון או מספר אישי. זה בסדר, יש גופים שזו הדרך שלהם להתנהל בצורה אחראית ומסודרת. אבל אף אחד לא רוצה להיות רק מספר. אנחנו בני אדם עם אישיות, צרכים ורגשות, ואנחנו רוצים להרגיש שמתייחסים אלינו כאל יצורים תבוניים, ושיש לחיים שלנו ערך ומשמעות.
במסגרת של חיים קהילתיים אפשר להגיע לחיים שבהם אני לוקח אחריות על מה שקורה סביבי. יש לי  מחויבות ואחריות כלפי הסביבה שלי. יש לי שם, תפקיד ומשמעות בעיני הסובבים אותי. אני לא עוד אחד מיני רבים אלא אני יכול להיות אדם מסוים ומיוחד, ולממש את הערכים והאמונות שלי. האחריות הזו באה לידי ביטוי גם במובן הכלכלי. זו המשמעות של מצוות הצדקה: כאשר האדם פותח את ידו לזולת ומעניק, מתוך השפע שקיבל מידי שמיים, אל עבר האנשים הסובבים אותו ונזקקים לכך.

אם יש בקהילה שלי עניים או מובטלים, אני צריך לדאוג להם – לא המדינה. האחריות עוברת אלי, ולא מוטלת על גוף אפור ומנוכר שאני לא מכיר. אם יש בקהילה שלי חיילים בודדים, זוגות צעירים, נשים בהריון, קשישים עריריים – כל דבר שתרצו – אני צריך לשים לב אליהם, לא המדינה. אני צריך לדאוג להם. על פי ההלכה, אנשים נזקקים אינם רק עניים שאין להם אוכל. גם יתומים שאין מי שישיא אותם, אלמנות שזקוקות לחברה, ובעצם כל אדם אחר שמרגיש חסרון כזה או אחר נכנס תחת הקטגוריה של "עני". זו האחריות שלנו כחברה וכקהילה לדאוג להם, וזה המודל שהתורה מכוונת אותנו אליו. מעניין לראות שבמשך הדורות חיו היהודים תמיד במסגרת קהילתית, כבר מעת יציאת מצרים ובכניסה לארץ ישראל (בשבטים) או בקהילות ספונטניות וממוסדות (בתקופת הגלות).

המודל הזה של מדינת-על אינו בהכרח עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי. כולנו, גם אני ברגע זה ממש, הופכים להיות מנוכרים לזולת כשיש מישהו אחר שמנהל את העניינים בשבילנו.

ברור מכאן, שכל מי שמכיר את התורה, מבין בעומק פנימיותו שזו האמת שעל פיה צריך לחיות עם ישראל בארצו, ולא על פי מודלים כלכליים שמתאימים אולי לעולם המודרני – אבל לא בהכרח לעם שלנו. המחאה הזו עושה את ההיפך הגמור ממה שאנחנו באמת רוצים – לחיות חיי חירות וסיפוק. כשאנחנו מבקשים מהמדינה לדאוג לחלשים, לסטודנטים או לכל קבוצה אחרת, אנחנו למעשה מבקשים ממנה – תחליטי את במקומנו. כל עוד התכלית של המחאה לא משתנה, חלוקת המשאבים תישאר כמו שהיא, עם סטיות קטנות של כמה מעלות ימינה ושמאלה. אגב, יחסית למדינה כמו שלנו, חלוקת המשאבים הנוכחית מתבצעת בצורה די מושכלת תחת הנחות היסוד הנוכחיות – תנסו לעשות את זה בעצמכם ותראו כמה זה לא קל. אין מה לצאת למחאה כל עוד הדרישה לא השתנתה, כל עוד החזון שלנו לא מבין מה אנחנו מחפשים בארץ הזו.

אז מה עושים?

קודם כל צריך להכיר שזו צורת החיים הרצויה לנו, ללמוד עליה ולהכיר אותה לעומק. יש לא מעט אתרים ומאמרים העוסקים בנושאים אלה ונותנים חומר רב למחשבה. הנה אחד מהם לדוגמא.

דבר שני, מובן שהפתרון הוא צמצום האחיזה של המדינה בחיים שלנו. חשוב להדגיש שזו לא קריאה לאנרכיה, אלא לחיים שבהם המדינה היא גוף שמסדיר את יחסי החברה ומספק את מה שאנו זקוקים לו ברמה לאומית – צבא ובטחון, מערכת משפטית מסוימת (לדיני ממונות, למשל, אפשר כבר היום לקבל מענה מהיר, איכותי וצודק דרך רשת בתי הדין של "גזית"), תשתיות לאומיות, מערכת בריאות וכו'. כל השאר – חינוך, מערכת חסד וסיוע הדדי, התיישבות, תרבות וכדומה צריכים להיות נשלטים לחלוטין על ידי הקהילות שירכיבו את ישראל, כמובן בכפוף לתנאים מסוימים שמבטיחים שלא תהיה פגיעה בחברה ובכלל. התוצאה תהיה שהפחתת מיסים דרסטית שתתבצע כתוצאה מהפחתת השליטה של המדינה והחזקת מערכת בירוקרטית נרחבת כל כך תאפשר לכל אדם להחליט מה לעשות בכספו. כמובן, שללא מערכת חינוכית ערכית חזקה (גם למבוגרים), ברוח תורת ישראל, קשה יהיה להתנתק מרגשות ה"אל תהיה פרייאר", "מגיע לי" ושאר מרעין בישין.

אני יודע שזו בעצם רק פרשנות, ויכול להיות שהרבה חובשי כיפות ושביסים לא בהכרח מרגישים ככה, אבל אני חושב שזו רוח התורה, וכל מי שמתחבר אליה אפילו קצת מבין את זה בתת-מודע. אולי אם יהיו הפגנות כאלה, שמחזירות את הצדק, השלום והשמחה לחיינו, יהיו הרבה יותר חובשים מכל מיני סוגים. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

פוסט זה פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עוד מבט על המחאה החברתית

  1. Tal Hashai הגיב:

    מסכים לגמרי. זו גם הסיבה שאני לא לוקח חלק במחאה. החינוך והדיור באמת צריכים להיות יותר זולים, אבל לכל השאר אני לא מתחבר – ויש שם הרבה בלגן. התחושה היא שסתם בוכים, כמו ילד שרוצה משהו מאמא. אני מעדיף להשתמש בזמן היקר הזה ולעשות משהו מועיל לעצמי – או כמו שאתה אומר, לאחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s