להיות נגן בפילהרמונית – דרוש לראש השנה

תחשבו רגע על תזמורת פילהרמונית.

תזמורת גדולה ומכובדת כזו, עם הרבה נגנים. כולם מתלבשים יפה, מזליפים אולי טרם היציאה מהבית קצת בושם או אפטרשייב. מחזיקים את הכרטיסים ביד מחוץ לאולם בהתרגשות. לוגמים כוסית ברנדי בלובי המפואר לפני שמתיישבים בפנים. הערב: התשיעית של בטהובן או אגם הברבורים, נגיד. משהו קלאסי. בתוך האולם יש ריח כזה חגיגי של שטיחים מקיר לקיר מהולים בארומה של עץ משופשף מהבמה ועור הפוך מנרתיקי הכינורות והטרומבון. הנגנים עוד עסוקים בכוונון עדין של המיתרים, רגע לפני שהקונצרט מתחיל. המנצח מתכונן גם הוא לעלות לבמה. אבל הוא יעמוד בגבו אל הקהל, ואם לא הייתם באים הנה רק בגללו – לעולם לא הייתם יודעים איך קוראים לו.

יש לי חבר – לא משנה מאיזו עדה – שמנגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. אחרי בחינות שעבר מאחורי וילון, כדי שהבוחנים לא יהיו מוטים בשיקול דעתם מפרמטרים חיצוניים, הוא התחיל לעבוד שם במשרה מלאה. מה זה עבודה במשרה מלאה? כמה חודשים בשנה הוא היה מגיע לסדר בוקר בכולל של הרב ישראל ולומד איתנו בבא בתרא, אבל בשאר העונה, בערך שישה חודשים בשנה, הוא הסתובב בעולם עם התזמורת ומופיע. פעם הוא סיפר לנו שכראוי לנגנים מכובדים, משכנים אותם בבתי המלון הכי טובים, לוקחים אותם למסעדות הכי משובחות. מאז שהוא חזר בתשובה והתחתן, אני מניח שזה לא פשוט להיות כל הזמן בנסיעות. בשבע ברכות שלהם הגיע מבחר מייצג של התזמורת, וניגנו מוסיקה יהודית שהם הכירו לצד יצירות קלאסיות – הבאנו שלום עליכם, הבה נגילה. הוא מצידו סיים ש"ס משניות, ככה זה כשכל אחד עושה מה שבראש שלו.

טימפני בפעולה

כשאתם חושבים על נגן בתזמורת הפילהרמונית, בטח עולה לכם בראש פסנתרן, כנר או צ'לן – אומן מומחה, אצבעותיו ארוכות, שמתאמן שעות ארוכות כל יום. אבל החבר שלי לא מנגן על שום כלי שאתם מכירים. הוא למד שנים רבות עד שהפך להיות "אומן כלי הקשה" (שם יוקרתי ומלא השראה לתופיסט), והמומחיות האמיתית שלו היא לנגן על טימפני (Timpani), שזה בעצם תוף גדול ומגניב שמוציא קולות משונים ועמומים מתוכו. לומר את האמת, זה לא קל להיות נגן טימפני – זה כלי כבד ומסובך, וחוץ מזה, אתה לא יכול לקחת את הכלי איתך לשום מקום.

אבל אתם יודעים מה הדבר הכי עמוק עם נגן הטימפני?

למרות שיש לו תפקיד בתזמורת, ונגיד שכבר מכירים אותו, לא כל כך מתייחסים אליו ברצינות. אף אחד לא מתלהב מזה שהוא נגן טימפני. אין כאן יוקרה, חירות אמנותית או מקום ליצירתיות מיוחדת. אחרי הכל, זה בום-בום-בום עדין. הכלי הזה לרוב נמצא ברקע,  ואיש אולי לא שם לב אליו. מצד שני זו לא תהיה הגזמה לומר שיש יצירות שלמות שהעומק שלהן, הקצב והאווירה מושפעים מאוד מהניחוח המיוחד של הכלי הזה. המזל הוא, שנגן הטימפני לוקח את עצמו ברצינות, ופשוט עושה הכי טוב את מה שכתוב לפניו ואת מה שמכתיב המנצח, בלי רגשי נחיתות ובלי להתבאס. הוא פשוט עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – וזה מה שמביא חיות גדולה ליצירה הזו.

ומה הקשר לראש השנה?

אף על פי שראש השנה הוא יום הדין ויש בו תפילות ארוכות למדי, העניין המרכזי שלהן הוא לא אנחנו. בראש השנה אנחנו מתפללים בעיקר על הקב"ה ועל העולם שהוא ברא, ומזכירים שוב ושוב: "אתה המלך, אתה המלך, אתה המלך…" . היה הגיוני יותר שביום שבו כל אדם נידון בפני שמיים, נתפלל קודם כל שנצא זכאים בדין, או על סליחה ומחילה, על תשובה, על שנה מתוקה.

אתם יודעים, יש בזה דבר כל כך גבוה, שאנחנו מתפללים קודם כל על הקב"ה. אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו נגן הטימפני. ואף על פי שמתחשק לנו לפעמים לפרוץ בהופעת יחיד, באלתור ואימפרוביזציה מטורפים שיותירו את כולם פעורי פה, בסופו של דבר אנחנו חלק מתזמורת. והעוצמה, ההרמוניה של התזמורת, מושגות דוקא כשאנחנו מנגנים את התווים שהמנצח הכין במיוחד בשבילנו. כמה העולם יהיה חסר אם יהיה תפקיד אחד חסר בתזמורת. יכול להיות שכלפי חוץ הוא לא הכי ראשי, ושאין בו קרדיט מיוחד או יוקרה. אבל את התפקיד הזה אף אחד לא יכול לעשות חוץ מאיתנו.

וככה גם בחיים. אתם תופסים כמה זה מרגש?

אין דבר יותר גבוה מלהיות להיות נגן הטימפני בתזמורת של הקב"ה, וזה מה שאנחנו מזכירים לעצמנו בראש השנה: "מלוך על כל העולם בכבודך… והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך…",

אני רוצה שהיצירה הזו שנקראת "שנה חדשה" תהיה כמו שאתה רוצה.

בהזדמנות זו אני מאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה ומתוקה: תודה שאתם קוראים את מה שנכתב כאן, תודה שאתם מגיבים, תודה שאתם חוזרים לבקר.

זו גם ההזדמנות להודות לניר מנוסי על הדחיפה שלו להקמת/החייאת הבלוג. אילמלא הקריאה שלו לחלל העולם – זה לא היה קורה.

ושתהיה לכולנו שנה גוועלד!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בעלי תשובה | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

עכשיו אתה כאן, ילד

הימים שלפני פסח זה החג של מוכרי הפלאפל.

הימים שלפני פורים זה החג של חנויות הצעצועים.

הימים שלפני תשעה באב זה החג של פחיות הטונה.

והימים של אלול זה החג של בעלי-תשובה.

 

לאחרונה החברותא הקדוש שלי ואני שוחחנו קצת על ענייני החודש, תשובה, תפילה וכו'. כל העסק. ואז משום מקום נזכרנו בקטע אלמותי מהתכנית "רחוב סומסום", שתיבדל לחיים ארוכים. אני חייב להודות, אף פעם לא חשבתי שכשאומרים "להעלות את החול לקודש" מתכוונים עד כדי כך, אבל הנה הוכחה שאפילו הערוץ הראשון הכין באופן לא מודע תוכניות לקראת הגאולה.

מצליחים לנחש?

אני מתכוון לקטע הזה (גידי גוב בתפקיד חייו):

מה זה אם לא משל קיומי על מקומו של הבעל-תשובה?

הרי כל הזמן אנחנו רוצים להיות במקום אחר מאיפה שאנחנו נמצאים, תמיד נדמה לנו שיש משהו יותר טוב במקום אחר. הילד החמוד הזה שרוצה להיות "שם", כאילו יש "שם" איזה קסם, אותנטיות, שמחה, אהבה וכיו"ב שכאן אין. וכל החיים אנחנו במרדף אחרי המקום ההוא, ההוא, ההוא… זו המומחיות של היצר הרע, שגורם לנו לחשוב שהמקום שלי, הלימוד שלי, עבודת ה' שלי לא מספיקים. שמעתי מהרב יובל שגדולי הצדיקים של דורנו הם הבעל-שָם-טוב, והרב'ה מפה-לא-טוב. אבל אף אחד לא יכול להגיד את זה מדויק כל כך, מושלם כל כך, כמו צדיק האמת רבנו הקדוש שאין בלתו ר' נחמן:

"הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי- אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד, מָה אֲנִי אוֹחֵז? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל-כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר-כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ וְאַחַר-כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ".

שיחות הר"ן שיחה ו

מדמיינים את זה? הוא רץ עם יד ריקה ואנחנו קונים. כמה פעמים בחיים חשבנו שהנה-הנה, אם רק נשיג את החולצה הזו, את המכונית הזו, את העבודה הזו, את הבחורה הזו, הכל יהיה אחרת. החיים יהיו מושלמים, פכפוכי מים נעימים ימלאו אותם ואנחנו נוכל לצאת לפנסיה מוקדמת. ר' נחמן אומר שרוב בני האדם חיים באשליה, הכוח המדמה שלנו פועל כל כך הרבה שעות נוספות עד שהוא גורם לנו להאמין שאנחנו צריכים להיות "שם".

בחזרה לרחוב סומסום – אם כבר ללמוד תורה מעוגיפלצת, העבודה של הימים האלה של אלול, ראש השנה, ימים נוראים ויום כיפור, היא להבין שאין לנו סיבה לברוח. בתפילות ראש השנה אנחנו מזכירים שאפשר לצאת רגע מעצמנו ולקבל פרופורציות על החיים – "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".  זה הזמן לצאת מעצמי, מהרצונות שלי, ממה שחסר לי. להבין שהמקום שבו אני נמצא עכשיו הוא המקום הכי טוב שיכול להיות בו כדי למלא את התפקיד שלי. להשתמש במשל ציורי, לפעמים כדי להשליך את החכה הכי רחוק, הרגליים חייבות לעמוד בתוך הבוץ.

זאת החכמה האמיתית, כי "כשאני כאן – הכל כאן" (הלל הזקן). במקום לרוץ אחרי המקום ההוא, אני נשאר כאן ומתחיל לעבוד.

אז יאללה, שנזכה.

פורסם בקטגוריה בעלי תשובה | עם התגים , , , , , | 5 תגובות

עוד מבט על המחאה החברתית

קיבלתי במייל קטע אישי של צעירה המגדירה עצמה משתייכת לציבור הדתי, "מיטב הבנות". זה מכתב פתוח למערכת של "מקור ראשון": היא לא מבינה למה הדתיים לא מצטרפים למחאה, ואפילו מביעה תרעומת על כמות הכיפות והשביסים הדלה שנראו בהפגנות. בבלוג אחר כותב צעיר אחר על "2 מתוך שלוש מאות אלף" – זו כמות הכיפות שהוא ספר בהפגנות הגדולות, והוא חיפש טוב, לדבריו. חבר שלי משקיע הרבה שעות בנסיון לשכנע אותי שחובה, פשוט חובת הדור שלנו להצטרף למחאה – הרי קהל היעד שלה, הצעירים שכורעים תחת הנטל, זה בדיוק אנחנו!

למען האמת, זה נכון.  גם אנחנו זוג צעיר שסובל מיוקר הדיור, המחיה, הגנים, הספרים, הטלפונים. לא מדבר על לצאת לחופשה או לקנות זוג נעליים חדש, לפני שחושבים על זה כמה פעמים. הפלא הגדול הוא שכל כך הרבה דתיים מרגישים סלידה גדולה מהמחאה, והם אפילו לא יודעים למה. תשאלו אותם והם יתנו הסברים שונים: כי היא לא מסודרת, כי היא שמאלנית, כי היא נגד ביבי, כי היא פוליטית, כי היא א-פוליטית. אלף תירוצים. אבל אי אפשר להכחיש שיש כאן משהו עמוק שאנחנו אפילו לא יודעים לקרוא לו בשם.

אני חושב שהדבר הכמוס המסתתר כאן הוא עמוק יותר, והוא נסתר כיוון שאנחנו עדיין לא מוכנים לדבר עליו. המוסר היהודי מתקומם באופן בלתי מודע כנגד , כיוון שהמחאה הזו בלב ליבה רוצה להפוך אותנו לעבדים.

אסביר את דברי: התפיסה לפיה אנו חיים שישנו גוף-על שנקרא מדינה. ידה בכל ויד כל בה, כאשר בדרך כלל מערכת היחסים איתה היא קח-ותן. אני משלם מיסים ומשרת בצבא, והיא תעשה את כל השאר: תקיים צבא, מערכת חינוך, בריאות, תעשייה, כבישים; תדאג לחיילים, לסטודנטים, לקשישים, לניצולי שואה; אחראית לשלב ערבים, נשים וחרדים בשוק, למצוא עבודה לכולם, לאזן את התקשורת, לפתוח בתי כנסת, להחזיק מערך של עובדים סוציאלים, רופאים ומורים; למחות נגד כפייה דתית, לאכוף את חוק הפיתות אבל לאפשר תחבורה ציבורית בשבת , להוריד את המיסוי לאמהות עובדות, להאריך את שעות הפתיחה בגנים, להחליט על תכנית לימודים, לקבוע את הריבית… ככה זה ממשיך בלי סוף.

אלא, שבמציאות כולנו רואים שזה לא עובד. אף גוף, טוב כמה שיהיה, לא מסוגל לעשות את כל זה באופן יעיל, לשביעות רצונם של כולם. יש לאנשים כל כך הרבה רצונות, אינטרסים וצרכים שונים, שאי אפשר לספק את כולם, ולהגיע למצב אידיאלי.

אם כך, מה המסקנה?

המודל היהודי מדבר על חירות, ומבוסס על חיים קהילתיים. הרעיון שעומד מאחורי התורה הוא להצמיח אדם בן חורין אמיתי, שמנצל את כישוריו לטובת הכלל ונהנה מחיים שלמים ומספקים. כדי להיות בן חורין אמיתי אני חייב לקחת אחריות על החיים שלי ושל המקום בו אני חי. כשאני אחד מתוך כמה מיליונים, אני הופך להיות עוד חוליה בשרשרת: מזהים אותנו לפי מספר תעודת זהות, מספר דרכון או מספר אישי. זה בסדר, יש גופים שזו הדרך שלהם להתנהל בצורה אחראית ומסודרת. אבל אף אחד לא רוצה להיות רק מספר. אנחנו בני אדם עם אישיות, צרכים ורגשות, ואנחנו רוצים להרגיש שמתייחסים אלינו כאל יצורים תבוניים, ושיש לחיים שלנו ערך ומשמעות.
במסגרת של חיים קהילתיים אפשר להגיע לחיים שבהם אני לוקח אחריות על מה שקורה סביבי. יש לי  מחויבות ואחריות כלפי הסביבה שלי. יש לי שם, תפקיד ומשמעות בעיני הסובבים אותי. אני לא עוד אחד מיני רבים אלא אני יכול להיות אדם מסוים ומיוחד, ולממש את הערכים והאמונות שלי. האחריות הזו באה לידי ביטוי גם במובן הכלכלי. זו המשמעות של מצוות הצדקה: כאשר האדם פותח את ידו לזולת ומעניק, מתוך השפע שקיבל מידי שמיים, אל עבר האנשים הסובבים אותו ונזקקים לכך.

אם יש בקהילה שלי עניים או מובטלים, אני צריך לדאוג להם – לא המדינה. האחריות עוברת אלי, ולא מוטלת על גוף אפור ומנוכר שאני לא מכיר. אם יש בקהילה שלי חיילים בודדים, זוגות צעירים, נשים בהריון, קשישים עריריים – כל דבר שתרצו – אני צריך לשים לב אליהם, לא המדינה. אני צריך לדאוג להם. על פי ההלכה, אנשים נזקקים אינם רק עניים שאין להם אוכל. גם יתומים שאין מי שישיא אותם, אלמנות שזקוקות לחברה, ובעצם כל אדם אחר שמרגיש חסרון כזה או אחר נכנס תחת הקטגוריה של "עני". זו האחריות שלנו כחברה וכקהילה לדאוג להם, וזה המודל שהתורה מכוונת אותנו אליו. מעניין לראות שבמשך הדורות חיו היהודים תמיד במסגרת קהילתית, כבר מעת יציאת מצרים ובכניסה לארץ ישראל (בשבטים) או בקהילות ספונטניות וממוסדות (בתקופת הגלות).

המודל הזה של מדינת-על אינו בהכרח עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי. כולנו, גם אני ברגע זה ממש, הופכים להיות מנוכרים לזולת כשיש מישהו אחר שמנהל את העניינים בשבילנו.

ברור מכאן, שכל מי שמכיר את התורה, מבין בעומק פנימיותו שזו האמת שעל פיה צריך לחיות עם ישראל בארצו, ולא על פי מודלים כלכליים שמתאימים אולי לעולם המודרני – אבל לא בהכרח לעם שלנו. המחאה הזו עושה את ההיפך הגמור ממה שאנחנו באמת רוצים – לחיות חיי חירות וסיפוק. כשאנחנו מבקשים מהמדינה לדאוג לחלשים, לסטודנטים או לכל קבוצה אחרת, אנחנו למעשה מבקשים ממנה – תחליטי את במקומנו. כל עוד התכלית של המחאה לא משתנה, חלוקת המשאבים תישאר כמו שהיא, עם סטיות קטנות של כמה מעלות ימינה ושמאלה. אגב, יחסית למדינה כמו שלנו, חלוקת המשאבים הנוכחית מתבצעת בצורה די מושכלת תחת הנחות היסוד הנוכחיות – תנסו לעשות את זה בעצמכם ותראו כמה זה לא קל. אין מה לצאת למחאה כל עוד הדרישה לא השתנתה, כל עוד החזון שלנו לא מבין מה אנחנו מחפשים בארץ הזו.

אז מה עושים?

קודם כל צריך להכיר שזו צורת החיים הרצויה לנו, ללמוד עליה ולהכיר אותה לעומק. יש לא מעט אתרים ומאמרים העוסקים בנושאים אלה ונותנים חומר רב למחשבה. הנה אחד מהם לדוגמא.

דבר שני, מובן שהפתרון הוא צמצום האחיזה של המדינה בחיים שלנו. חשוב להדגיש שזו לא קריאה לאנרכיה, אלא לחיים שבהם המדינה היא גוף שמסדיר את יחסי החברה ומספק את מה שאנו זקוקים לו ברמה לאומית – צבא ובטחון, מערכת משפטית מסוימת (לדיני ממונות, למשל, אפשר כבר היום לקבל מענה מהיר, איכותי וצודק דרך רשת בתי הדין של "גזית"), תשתיות לאומיות, מערכת בריאות וכו'. כל השאר – חינוך, מערכת חסד וסיוע הדדי, התיישבות, תרבות וכדומה צריכים להיות נשלטים לחלוטין על ידי הקהילות שירכיבו את ישראל, כמובן בכפוף לתנאים מסוימים שמבטיחים שלא תהיה פגיעה בחברה ובכלל. התוצאה תהיה שהפחתת מיסים דרסטית שתתבצע כתוצאה מהפחתת השליטה של המדינה והחזקת מערכת בירוקרטית נרחבת כל כך תאפשר לכל אדם להחליט מה לעשות בכספו. כמובן, שללא מערכת חינוכית ערכית חזקה (גם למבוגרים), ברוח תורת ישראל, קשה יהיה להתנתק מרגשות ה"אל תהיה פרייאר", "מגיע לי" ושאר מרעין בישין.

אני יודע שזו בעצם רק פרשנות, ויכול להיות שהרבה חובשי כיפות ושביסים לא בהכרח מרגישים ככה, אבל אני חושב שזו רוח התורה, וכל מי שמתחבר אליה אפילו קצת מבין את זה בתת-מודע. אולי אם יהיו הפגנות כאלה, שמחזירות את הצדק, השלום והשמחה לחיינו, יהיו הרבה יותר חובשים מכל מיני סוגים. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

תחנות בדרך – היכרות עם הפילוסופיה

באיזה שלב בחיים, היכנשהו בגיל תיכון, הבנתי שלא יכול להיות ש"זה הכל". לא זוכר אם היה טריגר מסוים, אבל בתור מי שגדל בפריפריה, שזה אומר שהחיים שמסביבי כוללים בעיקר – עבודה, משפחה, פארק המים, צעידה בשכונה, סרט במוצ"ש. אלה החיים?? למרות שזה נשמע נחמד ובורגני משהו, בער בתוכי למצוא דרך אחרת, בעירה של גיל הנעורים שהציתה אותי מבפנים לחפש מהות עמוקה ופנימית יותר. אתה מחפש משהו כמו מונטי פייתון: The meaning of Life – what’s it all about?

יום אחד הגיע לידי ספר, שנשמע רע מאוד בהתחלה: "כשניטשה בכה". אני חושב שבאינסטינקט חשבתי שזה זה היה על אישה רוסייה שהיה לה עצוב. לקח לי זמן להבין שהשם האמיתי הוא "כשניטשה בכה", וחיבר אותו סופר אמריקאי בשם ארווין יאלום. למען האמת, מהכריכה האחורית לא קיבלתי התלהבות מי יודע מה. אבל אמא אמרה שהמליצו לה מאוד, וכדאי לנסות. נקטתי באסטרטגיה שאבא לימד אותי: תמיד קוראים שלושים עמודים ראשונים, רק אחרי זה מותר להחליט שלא ממשיכים. (הכלל הזה עזר לי לצלוח כמה ספרים נהדרים שהייתי עלול לוותר עליהם בקלות. לפעמים המספר מתעגל למעלה – ארבעים ואפילו שמונים עמודים עד שנכנסים לעניין. קצת כמו גמרא). התחלתי לקרוא ואז –

וואווווו! קצ'ינג!! בום על קולי!

תקשיבו, הספר הזה תפס אותי. לא אכנס לכל הסיפור, גם כדי לא להרוס למי שלא קרא וגם כי – היי, זה בכל זאת שלוש מאות ומשהו עמודים על פילוסוף שיש לו הזיות. זה ספר כבד, ולעתים קצת מדכא, אבל הניטשה הזה, אפילו עם כל הטירוף והשיגעון שלו, האנטישמיות והכפירה, ועם כל מה שיצא מתלמידיו וממשיכי דרכו, ידע להצית אש בתוך הנפש. ומה שהוא (ליתר דיוק, ניטשה הפיקטיבי) כתב, נכנס לי ישר לנשמה.

אנסה להסביר את הגישה שלו בתמצות: אנחנו חיים בניכור. הניכור מתבטא אצלנו בחיים לא אותנטים, מלאי שקרים, סילוף, אשליות שאנחנו משלים את עצמנו וריחוק ממקור החיים. לשבת מול הטלוויזיה ולצפות באדיקות כיצד אנשים אחרים מנהלים את חייהם, או לקרוא מדריכים על פגישה מוצלחת לפני הדייט, הם דוגמא לכך.

אולם, הניכור הזה לא תמיד היה כאן: בהיסטוריה העתיקה יכלו האנשים להזדהות ביתר קלות עם העולם שמקיף אותם – עם הטבע, גרמי השמיים, הקוסמוס בכללותו. האדם ידע את מקומו בעולם, כחלק אורגני של שרשרת בריאה. לפי ניטשה, השיקוף הטוב והעז ביותר של החוויה הזו מתבטא בתנ"ך. אלא שעם שקיעת התרבות העברית, ראתה את עצמה הנצרות כממשיכת דרכה המקורית, ולמעשה ביקשה לנשל את היהודים מזהותם המקורית כ"בני ישראל". דווקא הנצרות, שראתה את עצמה כמחדשת את יסודות האמונה, העמיקה את הניכור של האדם מול העולם – היא יצרה מוסר מעוות המתכחש לחיוניות שבחיים ובמקום זה הובילה קו מדכא, סגפני, מתרפס, שהוביל לחיים מעוותים ולא אותנטיים. לשיטת ניטשה, הדרך להשתחרר מעריצות האחיזה הנוצרית בחיים של העמים האירופאים היא – קודם כל, להשתחרר מן הנצרות, ולסלק את זכרה המושחת והמשחית מהחיים התרבותיים והרוחניים.

אלא שגם זה לא לגמרי מספיק: כדי להגיע לחוויית החיים האמיתיים ביותר, השלמים ביותר, יש להשתחרר גם מהמוסכמות החברתיות (כמו שאמרנו, המבוססות על יסודות של הנצרות המעוותת). איך עושים את זה? איפה שהוא בספר (הפיקטיבי), ניטשה מציע לרופא המטפל בו לאמץ נקודת מבט שתפתור לו את כל הבעיות בחיים – להסתכל על החיים מבחוץ, מנקודת מבט מרוחקת, כאילו היית משקיף על עצמך מאיזו שרשרת הרים רחוקה, אולי אפילו מחוץ לעולם. כיצד נראות כל הבעיות שלך עכשיו? איזו משמעות יש לדאגות, לפחדים, למעשיך ביום-יום? ולא רק זאת, אלא שכדי להבין עד כמה החיים שאתה חי אינם החיים שאתה רוצה לחיות, הוא מציע ניסוי נוסף: עליך לחיות את החיים כאילו נגזר עליך לחיות אותם שוב ושוב, עשרות, מאות ואלפי פעמים. האם היית מוכן לחיות אותם שוב כמו שהם? האם תחזור שנית על מעשיך, מחשבותיך? האם תיתן לפחד, למוסכמות, ל"מה יגידו" לעצור אותך מלעשות את הדבר הנכון – או שתבחר בהחלטה האמיצה וחסרת הפשרות, שהיא לחיות את החיים במלוא עוזם ורוחם, בכל גוונם?

אכן, ניהליזם

מעודד מהגילוי המעניין, זחלתי לספרית בית הספר וחיפשתי תשובות (בכל זאת באתי מבית של אינטליגנטים). לאט לאט הגעתי למדפי הפילוסופיה (מרים הספרנית – זה המקום לבקש סליחה על כל הבלאגן שהשארתי אחרי), דרכם הגעתי בעצם לאותו זרם בפילוסופיה שקרא להחזרת האותנטיות לחיים – אקסיסטנציאליזם, מלשון Existence, קיום. הפילוסופיה הקיומית קראה לאדם לחדול מהניכור שהוא חי בו ולחיות חיים עשירים ומלאי משמעות באמת, ולא רק בכאילו.

זה בדיוק מה שחיפשתי. מישהו שמציב שאלות קיומיות קשות, אך גם מציע תשובות. אמנם ניטשה התברר לי כבלגניסט לא קטן, אבל לפחות הוא היה מעניין, סוחף, מחוץ לקופסה. שום דבר שיכול להתחרות באפרוריות היום יומית המעצבנת הזו, חסרת המעוף שפגשתי סביבי. התחלתי לקרוא פילוסופיה ברצינות. התחלתי אמנם מניטשה אבל בהדרגה הגעתי לאפלטון, קירקגור, יום, שופנהאור, סארטר. אחר כך קצת פסיכולוגיה – פרויד, יונג,  ויקטור פרנקל. לא הכל הבנתי, לא להכל התחברתי, אבל היה לי ברור שיש שם משהו אמיתי ועמוק. ששם אמצא תשובה לשאלה שניקרה בי כל היום – למה, למה, למה? דיויד דמלין, ה' יקום דמו, מורה וחבר יקר שפגשתי במיצר, לימד אותי פילוסופיה ברצינות, ורק חיזק אצלי את החיבור הטבעי לשאילת השאלות ממקום שכלי, של הבנה וחקירה.

דיויד דמלין ז"ל. פילוסוף, אוהב חכמה וחבר טוב. גם בחורף, גם בקיץ, היה רוכב על אופניו מתל אביב לרמת הגולן בקביעות, בטח חושב בדרך כל מיני מחשבות איך לשנות את העולם. זה לא קרה - נרצח על ידי מחבל-צלף במחסום ליד עפרה במרץ 2002. כמה שהוא חסר לנו.

בכל זאת, נשארתי עם שאלה אחת גדולה – אחרי שמורידים את כל המלל, ואחרי המילים הקשות בלועזית – מה אני אמור לעשות עם זה? איך לקחת את זה לתוך החיים שלי? שמתי לב שהפילוסופים הקיומיים מדברים כולם על  לָמָה לחיות, אבל לא איך לחיות. לפחות לגבי חלק מהם, כשאתה חי חיים אמיתיים ואותנטים, אין זה משנה אם אתה אמא תרזה או סטאלין, העיקר שבחרת בעצמך איך לחיות, ולא קיבלת את החיים כמשהו מובן מאליו.[1]

זה נראה קצת תמוה. מה, באמת? האם זה לא משנה בכלל מה אני בוחר לעשות בחיים שלי? האם אין שום משמעות לתוכן של המעשה, אלא רק לאופן שבו אני בוחר לקיים אותו?

ובכן, הם קצת הסתבכו. כי האמת היא – שלא. זו הסיבה שסארטר נזקק לכתוב את ספרו "אקזסטנציאליזם הוא הומניזם", שמסביר שלא כל בחירה היא לגיטימית. אבל את זה כבר לא כולם שמעו, ובכלל, הוא לא כל כך שיכנע. אגב סארטר, יש סוף מפתיע: התלמיד המובהק שלו היה יהודי, כמובן, בשם בני לוי. פילוסוף שצפו לו גדולות ונצורות, עד שיום אחד בשנות השמונים, אחרי שגמר להלחם על כל המאבקים, עורר סערות ותקוות – אפעס, חזר בתשובה ונהיה דוס. הרב חיים סבתו, קרוב משפחה שלו, תיאר בדרכו הבלתי נשכחת את מה שקרה מאחורי הקלעים. מרגש, אין מילים.

כאן הגעתי למבוי סתום. נו, אז הבנתי איך אמורים לחיות את החיים, אבל עדיין לא הבנתי מה האמת. ידעתי, כמו מלך הכוזרים, שיש דבר מסוים שהוא הנכון, ושהחיים אמורים להיות סוחפים וכו' לפחות כמו תכנית של אופרה וינפרי. אבל איך מחליטים מה נכון ומה לא נכון? ומה היא אמת המידה להכרעה? משהו הסתבך בעלילה, והשאיר מחשבות והרהורים להמשך.


[1]  למי שמעוניין להרחיב קצת, כדאי מאוד לקרוא את הספר של יעקב גולומב בסדרת האוניברסיטה המשודרת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

פורסם בקטגוריה תחנות בדרך | עם התגים , , , , , , , , | תגובה אחת

עוגה לשבת #2 – הצד הרוחני של מאבק הרופאים

בתקופה האחרונה אוכלת אותי תחושה לא נעימה בקשר למאבק הרופאים. למרות המודעות המניפולטיביות ("מה יקרה כשאשתך תגיע ללדת והרופא המרדים לא יהיה שם?") , לא כל כך השתכנעתי. בכלל, מאבקים ציבוריים לא מצליחים לרגש אותי. גם מאבק האוהלים המתנהל, עם כל ההצדקה שלו, מרגיש לי מסחרי ולוביסטי מדי.

ובכל זאת, אצל הרופאים יש משהו אחר. אני נזכר בסיפור שסיפר הרב דוד זלר בספרו (שכבר הזכרנו פעם), "מסע בשביל הלב":

כשלימדתי באזור סן-פרנסיסקו, הגיע ר' שלמה קרליבך פעם אחת העירה. אחד מתלמידי, שהיה רופא, שאל אם יוכל ר' שלמה לתת שיחה קצרה לצוות בבית החולים שלו, בשעת ארוחת הצהרים. זה היה חדר גדול מלא באנשים ובנשים בחלוקים לבנים, ומערכת הכריזה שבו הזעיקה כל העת רופאים או ביקשה סיוע או ציוד. אנשי הצוות שוחחו זה עם זה, אכלו מכליהם, והאזינו בחצי אוזן לדובר האורח שלהם. בקצה החדר עמד ר' שלמה במכנסיים שחורים, חולצה לבנה, אפודה וזקן, וכיפה לראשו.

אנשי הצוות תהו מן הסתם מה בכלל יכול לומר להם מישהו כמו ר' שלמה. לבסוף הוא פתח: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אתם ואני – אנחנו באים מעולמות שונים מאוד".

כולם צחקו לנוכח ה"תגלית": אוהו, כמה שאנחנו שונים. הרי אתה רב, ואנחנו רופאים חילונים. עולמות שונים לגמרי.

אך ר' שלמה התכוון למשהו אחר. "אנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין, מפני שאתם חיים בעולם של עובדות וסטטיסטיקה, ואני חי בעולם של ניסים!"

החדר היה כה שקט עד שללא סטטוסקופ, לא יכולת לשמוע את נשימתו של איש. למעשה, נשימתם אכן נעתקה בגללו. במשפט אחד נגע ר' שלמה במה שכל רופא כמעט שאינו מעז לקוות שיוכל לעשות. וכי מי אינו חפץ לחולל ניסים כדי להציל חיים ולרפא אנשים הסובלים ממחלות קשות? רופאים רבים ייחלו לכך שיוכלו להתפלל, אך חסרו להם האמונה או האומץ לעשות זאת. להיות מדען בפני הבלתי נודע, בפני החיים והמוות, פירושו להיות עבד לעובדות ולסטטיסטיקה. מי מסוגל להודות בכך שהוא חי בתקווה שיהיה לו הכוח אפילו רק לייחל לניסים?

ר' שלמה סיפר סיפורים חסידיים על ריפוי, ועל צדיקים שריפאו אנשים. הוא דיבר על כוחן של התפילה ושל האמונה ועל כך שככלות הכל, הכל נתון בידי ה'. האפשרויות שהוא פתח היוו מרפא עמוק למומחים אלה לרפואה, שרבים מהם כרעו תחת השחיקה וחוסר הישע. את יתר דבריו העמוקים והנוגעים של ר' שלמה שמעו הרופאים בתשומת לב מלאה. איזה כשרון היה לו למצוא את השפה הנכונה, את הדימוי והמשל הנכונים.

אכן, אצל רופאים זה אחרת.

לפני כמה שנים שוחחתי עם ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן, איש אשכולות יוצא דופן, מבריק, מחנך בחסד עליון. במהלך השיחה הוא אמר לי – "אתה יודע, לעתים אני מרגיש שכל מה שאני עושה לא שווה כלום. ד"ר להיסטוריה זה משחק מעניין, אבל זה כקליפת השום לעומת מה שיכולתי לעשות אילו הייתי הולך ללמוד ביולוגיה, רפואה, או כל מקצוע אחר שיועיל לבני אדם. לגלות את קבר הורדוס – זה יפה. אבל לחשוב שבאותו זמן יכולתי לחפש תרופה לסרטן… "

חז"ל מסבירים שהתורה נצרכה לכתוב "ורפוא ירפא" (שמות כ"א) כדי ללמד שאף כי המחלה ניתנה מאת ה', את התרופה לה צריכים למצוא בני האדם, ולפעול את פעולתם (הרוחנית והגשמית) כדי לסייע לריפוי. בימים שבהם יש כל כך הרבה מחאות שמתחרות על תשומת הלב שלנו, כמה חשוב שנאמין ברופאים שלנו, ושנזכיר להם שגם הם – כמו הצדיקים של ר' שלמה – יכולים לחולל ניסים.

פורסם בקטגוריה עוגה לשבת | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

"לאן זה יגיע?"

כל מי שמתחיל(ה) קצת להתחזק, ומעיז פתאום לשים משהו על הראש, או לברך לפני הביס, או להדליק נרות בשבת, או סתם להגיד "שמעתי שרבנו אומר…" אפילו בלי לדעת מה הוא אומר, או נוסע לאומן, או אומר "ברוך השם", או מפסיק לנסוע ביום טוב, וכן על זה הדרך – שומע את השאלה הזאת. כולם שואלים אותה: ההורים, והחברים, והחברים מהעבודה, השכנים של ההורים, והמורה מהיסודי (בחיי), אנשים שלא דיברת איתם שנים מתעוררים פתאום לכבוד החדשות העסיסיות ומוכרחים, פשוט מוכרחים, לומר את דעתם. היה לאחותם שכן, שהבת שלו חזרה בתשובה והיום היא גרה בבני ברק ואי אפשר לדבר איתה יותר. או האחיין, שהלך יום אחד לישיבה, ומאז נעלמו עקבותיו.

אני לא מכחיש שיש סיפורים כאלה, אבל לדעתי הם שייכים יותר לעבר ולתהליך תשובה לא בריא. לפני עשרים-שלושים שנה, כשהמעבר בין קודש לחול היה דיכוטומי ומוחלט. יכולת להיות רק באחד משני צדדים – או בחוף הים של תל אביב, או במאה שערים. לכן כשאורי זוהר החליט לחזור בתשובה, לא היתה לו ברירה, אלא להתנתק מכל העולם הקודם ולברוח לחיקה המחמם של שכונת גאולה עד הסוף.

בשנים האחרונות קורה משהו מעניין. המעבריות בין הקודש לחול מיטשטשת:  אפשר להביא את הקב"ה ללב המיינסטרים, עם כיפה, פאות וציצית בלי להתבייש. המקומות הכי מסעירים ללימוד תורה נמצאים במפתיע דוקא בלב התרבות החילונית.

שחור או לבן

מצד שני, אני יכול להבין למה אנשים סקרנים לדעת לאן זה יגיע. להרבה בעלי תשובה – בואו נגיד את האמת – יש נטייה לקיצוניות, בעיקר בתחילת דרכם. במקום לבקר, אני רוצה לסנגר על הנטייה הזאת: קודם כל, כי גם אני כזה. דבר שני, מבחינה הלכתית זה ברור: כשאנחנו לא יודעים משהו, האינסטינקט אומר לאסור, ורק אחר כך לבדוק אם מותר או לא. הבעיה מתחילה כשאנשים מסגלים לעצמם את הגישה הזאת כצורת חשיבה לחיים. מפתיע, אך ככל שלומדים יותר, כך מגלים שיש יותר קוּלוֹת (מלשון קוּלא – הקלה). הרב עובדיה יוסף שיחי' דיבר פעמים רבות על כוח דהיתרא, כלומר הגדולה שבהיתר. תלמידי חכמים קטנים יכולים לאסור בקלות, אבל בשביל להתיר במקום שכולם מחמירים, צריך להיות רב עם כתפיים רחבות מאוד. פעם שמעתי שיעור בהלכות פסח לקראת החג, שהיה מעשי מאוד, מפי הרב יצחק – תלמיד חכם עצום ופוסק רציני. החבר'ה, בחורי ישיבה בעלי תשובה, לא האמינו איך הרב יצחק "מקל" כל כך בהמון הלכות. למשל, שמשחת שיניים לא צריכה הכשר לפסח, ושכלל חשוב בהלכות פסח זה שאימא לא תבכה, אז אפילו אם היא קנתה מאכלים שכשרים לפסח רק "רבנות" – עדיף לאכול מאשר לתת לאמא לבכות. רק מי שמכיר את הנפש המיוסרת של בעלי תשובה, שרוצים כל כך להדר ולקיים את ההלכה על הצד המדויק ביותר, מבין שצריך להיות תלמיד חכם גדול כמו הרב יצחק כדי להוציא אותם מהבלבולים שלהם.

הסיבה השניה לקיצוניות היא התחושה של בזבוז זמן. בעלי תשובה מרגישים שהם חיו יותר מדי שנים בצד הלא-נכון של המפה. עכשיו, כשיש להם הזדמנות לתקן את זה, הם רוצים ללכת הכי רחוק שאפשר, להימלט מעלמא דשיקרא [=עולם השקר] שבו חיינו שנים ארוכות, הישר אל זרועותיו המחבקות של הקב"ה. לכן אין זה נדיר לפגוש חבר'ה שנמצאים בתחילת דרכם, שלא מבינים איך אפשר להתפלל בפחות משעתיים וחצי, לברך ברכת המזון בחמש דקות או לא להגיד את כל ספר תהילים לפחות פעם ביום (מבוסס על סיפורים אמיתיים). זה נכון, מי שמרגיש את ידו המלטפת של השם רוצה להיות שם כל כולו, כל היום. בילויים? עבודה? הפגנות אוהלים? יש לו דברים מעניינים הרבה יותר לעשות. האופציה של להיות "דתי" מן הישוב, שקם בבוקר, מתפלל חצי שעה ובורח לעבודה, לא כל כך באה בחשבון מבחינתם. לא בשביל זה השארנו את כל עולמנו מאחורינו – אנחנו רוצים את האמת.

קיצוניות, כל קיצוניות, צובעת את העולם בצבעים חד-משמעיים. לא בהכרח בצבעים של שחור ולבן בלבד, אבל היא מחפשת ודאות, וברגע שהיא מוצאת אותה, כל השאר נשאר בחוץ. ממילא, החיים נצבעים בצבע של תורה על פי הפרשנות המקובלת עליך, וכל השאר כבר יכנס למסגרת שלך בהתאם לקונספציה. אין זה משנה אם קיבלת על עצמך להיות ברסלבר, חב"דניק, חרדי-ליטאי, חסיד ארץ ישראלי, בד"צניק מכחיש ציון, נער גבעות – מעכשיו העולם שלך הוא בעל משמעות! אבל לרוב זה אומר, שלכל השאר אין משמעות.

לעמוד במקום הספק – לא כל אמבטיית שיש היא ג'קוזי

כמובן שיש כאן גם צד שני. כדי להביא אותו אזקדד להסבר מקדים, וכמו שנוהגים לומר הרבע'ס החסידים: "כדי להבין זה יש לבאר תחילה עניין אחר"…

ה"מְחַקְרים" אוהבים לומר שיש בתורה סתירות: שני סיפורי בריאה, שתי גירסאות של לוחות הברית וכו'. שמעתי עד היום תשובות חכמות שמפריכות את הטענה הזו, אבל את התשובה שלי קיבלתי, במחילה מכבודכם, מסרט מפורסם שפעם ראיתי הנקרא "חיים של אחרים". הסרט מספר על קצין חקירות בשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה. בסצנת הפתיחה מלמד הקצין בקורס הצוערים כיצד מבחינים בין נחקר שדובר אמת לנחקר שמשקר: אחרי שעות ארוכות של חקירה קשה תחת עינויים, אם הנחקר ממשיך לחזור על גירסתו שוב ושוב באותן המילים בדיוק – זה סימן שהוא משקר. אבל אם הוא משנה אותה קצת, או משתמש במילים שונות– זה סימן שהוא דובר אמת.

לכאורה הדברים תמוהים. היינו חושבים שכאשר אדם אינו משנה את עדותו ולו במילימטר, זה סימן מובהק שהוא דובר אמת! אלא שהמציאות מלמדת אחרת – מי שחוזר על אותם דברים, פירוש הדבר שהוא שינן את המילים עד שהן הפכו לחלק ממנו. כיוון שלא היה נוכח באירוע, ואין הוא "חי" בעבורו, הדבר היחיד שנותר לו הוא לא לזוז מהן, ומכאן שהוא משקר. לעומת זאת, מי שהיה נוכח באירוע וחווה אותו במציאות, יכול לשנות מעט את הדברים משום שיש לו כמה זוויות הסתכלות. העובדה שהוא היה שם מאפשרת לו להיזכר בכל פעם בפרטים חדשים, לדייק את הדברים ולשנות מעט מהם. זה הסימן שהוא דובר אמת!

וכך בדיוק גם בתורה. כיוון שהתורה מתארת את המציאות בכלל הבריאה, היא מוכרחה לתאר באופן כלשהו גם את המורכבות האדירה שיש בה. אי אפשר להסתפק בתשובה אחת לשאלה: מהו האדם? כיוון שהוא יצור מסועף, עם רבדים שונים בגוף, נפש, שכל, רוח, נשמה וכו'. ישנם טיפוסים שונים, עם מידות וכוחות שפועלים עליו באופן מסוים. התורה מספרת על שני סיפורי בריאה מהסיבה הפשוטה, שיש בכל אדם כמה רבדים אנושיים שונים שאף מנוגדים זה לזה! בין אם האדם מורכב מנפש בהמית ונפש אלוקית, או בין אם זהו איש ההדר מול איש האמונה, אלה הם שני חלקים לעומתיים הנמצאים בתוך כל בן אנוש.  התורה, כדבר ה' אל האדם, מבקשת, בין היתר, ללמד על המורכבות הבלתי-נתפסת שלנו, אותה אין אנו יכולים לתאר.[1]

 

לא כל שיש הוא ג'קוזי

הרמב"ם מתאר את העניין הזה באמצעות ביטוי חז"לי שטבע רבי עקיבא. לאחר שעלה לפרד"ס ויצא ממנו בשלום, אמר ר' עקיבא: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'".[2]

נראה שהפשט בדבריו של רבי עקיבא הוא, שכאשר אתה נכנס למקום שכל קירותיו מצופים שיש, האינסטינקט הראשון אומר שהגעת למקום הדומה לבית מרחץ, "ספא" בלשון ימינו. אלא שלא כל הנוצץ זהב: על האדם להתבונן היטב במציאות סביבו, גם במציאות הרוחנית, ולקלף מעליה את האשליה המסתירה את התוך. "תפוחי זהב במשכיות כסף"[3] – תפוחים העשויים זהב טהור מוסתרים בתוך רשת כסף, הגורמת להם להיראות שווים פחות מכפי שהם (כסף לעומת זהב). לעיני המתבונן מבחוץ, ברור שיש כאן חפץ עשוי כסף, אולם רק כשפורצים את גבולות האשליה, מתגלה בתוכם תפוחי הזהב של האמת.

אולם כל זה הינו רק ברובד בחיצוני של הדבר. לדעתי, רבי עקיבא מבקש ללמד עוד משהו פנימי ועמוק עוד יותר: יש ערך לעמידה במקום הספק. גם כשתגיע למקום של שיש טהור, אפילו אם הוא בית מרחץ, אל תקפוץ להסיק מסקנות ודאיות. זכור שהמציאות מורכבת יותר מכפי שאתה מדמיין, שאף מה שנראה בעיניך כודאי עלול להיות רק חלק אחד של המציאות, חלק ולא שלם. למרות שאתה משוכנע שעכשיו הכל ברור הרבה יותר, אתה עלול לפספס בגדול.

יש עולם של חול, עולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש, העולמים סותרים זה את זה.

כמובן הסתירה היא סוביקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקדשים.[4]

המרדף אחר האמת הוא המצפן שמנחה את החיפוש: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". איך אפשר לסיים בלי סיפור:

אחד הלך פעם לחנות לקנות תרנגולת. כשביקש הקונה תרנגולת, ענה המוכר: "יש לי בשבילך תרנגולת משהו-משהו. חכה רגע אחד". למוכר נותרה רק תרנגולת אחרונה, וגם היא – לא במצב מי יודע מה. אחרי שהתמהמה קצת, חזר ובידו התרנגולת אומר: בחרתי עבורך את ה-תרנגולת הכי טובה שיש לי. הביט בה הקונה ואמר: אני מחפש משהו קצת אחר, תראה לי תרנגולת נוספת.

לקח המוכר בידו את התרנגולת, חזר לאחורי החנות, מרט לתרנגולת קצת נוצות, קצת קימט לא את הכנפיים וחזר ואמר: מצאתי בשבילך תרנגולת הרבה יותר טובה מהקודמת, זאת בדיוק מה שאתה מחפש!

הביט בו הקונה ואמר: אתה יודע מה? אני רוצה את שתיהן.

בקיצור, להיות יהודי שלם פירושו לאחוז בשתי תרנגולות בזמן שיש בחנות רק אחת. גם אם אתה בטוח שאתה יודע את האמת הבלתי-מעורערת והבלעדית לנצח נצחים, מה אכפת לך?

 אל תשאיר הכל מאחורה, אחרי הכל – גם אתה צריך להרים לתוך הקודש את החול.


[1] הגרי"ד סולוביצ'יק אף חיבר ספר שלם סביב הכפילות הזו – "איש האמונה הבודד". מומלץ מאוד.

[2] חגיגה י"ד, ב

[3] משלי כה, יא

[4] אורות הקודש ב, מאמר ראשון, יז.

פורסם בקטגוריה בעלי תשובה | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

עוגה לשבת

לכל שבת יש ערב שבת, מוצאי שבת וגם – עוגה לשבת.

כל השבוע אני פוגש מאמרים ורעיונות יפים כל כך, וצר לי שלא אוכל לשתף בכולם. לכן קבלו באהבה קטע קטן, עוגה טעימה, לכבוד שבת כמובן.

כשיוצאים מעולם הקודש אל החול, או להיפך,  בלא הדרגה, מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף וחושיו כשהם יוצאים מן ההיפוך אל ההיפוך, מאפלה לאורה, מחמה לצינהצער ולפעמים גם נזק.

 

שתי הגנות ישנן נגד היזק זה, או לסדר את היציאה בהדרגה מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שבאים אל התוכן של חול, זאת היא מדת כל אדם. אבל עוד מדרגה יותר עליונה נמצאת, והיא הרמת כל החול כולו אל הקודש.

זאת היא מדת המעולים שבצדיקים, והמדה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב, ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד׳.

והפעם, מתוך הספר של הרב קוק "אורות הקודש" חלק ב', מאמר ראשון.

מכירים את התחושה המוזרה כשיוצאים מן החדר הממוזג כהלכה לרחוב המהביל? הלחות מאיימת לחנוק, והגוף כמעט אינו עומד בעומס. המעבר הפתאומי הזה קשה לו. בדיוק אותו דבר קורה לנשמה שלנו כשהיא מיטלטלת בין עולמות, בין חול לקודש ובין קודש לחול. היציאה מתוך העיסוק בעניינים הרוחניים הנעלים לתוך עולם החול קשה לה מאוד. אני יכול להעיד, שבכל בוקר, כשאני מסיים את הלימודים בבית המדרש ויוצא בדרכי לעבודה, המעבר הזה קשה מאוד.

אם כן, מה אפשר לעשות כדי לרכך את המעבר הפתאומי?

דרך אחת היא לכבות את המזגן חצי שעה לפני שיוצאים, כדי שהגוף כבר יתרגל, ואז ממילא לא יהיה המעבר חד מדי. בנמשל הכוונה היא לטשטש את הגבולות שבין החול לקודש, ולהכניס לתוך הקודש – חול. אולם הדרך השניה, והיא המעלה העליונה שזוכים לה הצדיקים, היא להעלות את העולם כולו למדרגתו הגבוהה של הקודש.לראות בכל דבר, ולו הנמוך ביותר, את הקודש המסתתר בו, זה דבר גדול ומעורר השראה.

מספרים שהרב קרליבך הגיע פעם לועידה של יהלומנים. הם אמרו לו: תראה, הרב שלמה, אנחנו מאוד אוהבים אותך ואת השירים שלך. אבל יש לנו שאלה: מדוע אתה נמשך דווקא לכל האנשים המוזרים האלה שהולכים איתך, היפים, נוודים, יהודים שלא מצאו את מקומם בעולם? אם היית מקים ישיבה, היית יכול להיות רב גדול היום.

הרב שלמה חייך ואמר: אתם ודאי תכשיטנים מוצלחים. האם הייתם זורקים יהלום ששווה מיליון דולר לפח?

אחד התכשיטנים זרק לעברו: לעולם לא! אנחנו מומחים, ומומחים אמיתיים יודעים לזהות אפילו יהלום גולמי כשהוא נמצא בתוך פח זבל!

הרב קרליבך ענה: דעו לכם שגם אני מומחה ליהלומים. בכל יום אני רואה סביבי אנשים שהם היהלומים היקרים ביותר בעולם, אלא שלחלקם דבוק קצת בוץ, חלקם אינו מלוטש דיו. אבל בפנים, כולם יהלומים שמחכים שמישהו יגלה אותם! זה מה שאני עושה, עוזר להם להיזכר שהם יהלומים של הקב"ה.

עד כאן הסיפור.

גוועלד! אם נחזור לרגע אל המשל של הרב קוק, תארו לעצמכם מזגן ענק שמסתובב צמוד אליכם בכל מקום, ושומר שבכל רגע תהיה סביבכם הטמפרטורה הנעימה ביותר עבורכם, עבור כל האנשים שמקיפים אתכם, ואולי אפילו לעולם כולו. נשמע טוב, לא?

מישהו עוד יעשה מזה סטארטאפ. שבת שלום.

פורסם בקטגוריה עוגה לשבת | כתיבת תגובה