(המאמר התפרסם ב"דעת פרת" – כתב העת של בוגרי מדרשת עין פרת באלון, גליון תשרי תשע"ב. הגליון עסק בנושא תפילה.)
מסופר כי ר' שניאור זלמן מלאדי, 'אדמו"ר הזקן', התלבט בצעירותו היכן ימשיך את לימודיו: שמא עליו ללכת לליטא, מקום שם נמצאים הלמדנים החריפים ביותר, או שמא עליו לפנות למזריטש, שם, כך שמע, עוסקים רבות בעבודת התפילה. עד שאמר לעצמו: ללמוד כמדומה לי שאני יכול, אך להתפלל עדיין איני יודע! על כן שם פעמיו למזריטש. לכאורה זהו דבר תמוה: מה יש בה בתפילה שמשכה כל כך את ליבו? ומה כבר יש ללמוד לגביה? הלא תפילה – זו תפילה! מחזיקים את הסידור, ומתפללים…
כדי להבין עניין זה יש להקדים, כי במסורת היהודית מוכרים שני סוגים של תפילה: האחד, "תפילה לעני כי יעטוף". בשעת צרה או מצוקה, מתכנס הקהל לטובת בקשת רחמי שמיים. תפילות המוניות למען שחרור חיילים חטופים או ירידת גשמים הן מחזה נפוץ. מי שמבקר בבתי חולים, למשל, יבחין בכך שאחד הבניינים המרכזיים הוא בית הכנסת – שם מתכנס הציבור החרד לגורל יקיריו ומתפלל מתוך תעצומות הלב לרפואתם השלמה של אהוביו. תפילה זו מתאפיינת בכך שהיא ספונטנית, מתפרצת, חמה ואותנטית. היא מתעוררת מתוך צורך פנימי עמוק, בדרך כלל במצבים בהם אין שום פתרון אחר הנראה באופק, מתוך אמונה שלמה כי רק הפנייה לבורא עשויה לפתור את הבעיה.
ר' שניאור זלמן מלאדי - אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד (1745-1812). ברוב תמונותיו הוא מצויר כשפניו פונות השמימה, להדגיש להיכן צריכה מחשבתו של האדם לפנות.
לעומת זאת, קיים סוג נוסף – תפילת הקבע. זו התפילה המוזכרת בהלכה, שנאמרת שלוש עד חמש פעמים ביום. הלכותיה מרובות, היא ארוכה וכוללת נוסח סדור, זמנים קבועים וטקסים קבועים המתקיימים בה. מרכזה של תפילת הקבע היא בקשת צרכיהם הגשמיים של היחיד והרבים – פרנסה, בריאות, ריבונות או גאולה. זוהי התפילה שבעצם מהותה היא מהווה ניגוד גמור לאותה תפילה ספונטנית היוצאת מן הלב, עד שחז"ל נאלצו לקבוע "אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא" (מסכת אבות). כלומר, קיימת סכנה ממשית לכך שתפילת הקבע תהפוך למצוות אנשים מלומדה. נשאלת השאלה, מדוע בכלל תוקנה תפילת הקבע. מדוע אין להסתפק בכך שהאדם יפנה לבורא מתי שהוא רוצה או מרגיש צורך לכך?[1]
יתר על כן, בגמרא מסופר כי "חסידים הראשונים", קבוצה רוחנית מאוד מחכמי ישראל בתקופת המשנה, היו מקדישים לכל אחת מתפילות הקבע שלוש שעות: שעה לפני כן, שעה בתפילה עצמה, ושעה לאחר מכן, כך שבסך הכל הוקדשו לתפילות לא פחות מתשע שעות ביום! אף כי אין חולק על חשיבותם הרבה של הצרכים הגשמיים לקיום תקין של חיי הרוח ("אם אין קמח – אין תורה"), ומתוך כך גם חשוב לבקש עליהם מה', בכל זאת לא ברור מדוע זכתה התפילה למקום נרחב כל כך בסדר היום היהודי.[2]
"הידבקות רוחא ברוחא"
את ההסבר לחשיבותה של תפילה קבועה מול הקב"ה מספק אדמו"ר הזקן בספר היסוד של חסידות חב"ד, "ספר התניא", ובעשרות מאמרי חסידות נוספים שחיבר, בהם עסק בשאלות קיומיות כבדות משקל.
על פי תורת החסידות שפיתח הבעל-שם-טוב, האדם מורכב מחלקים גשמיים, ביולוגיים ונפשיים, אך אף אחד מהם אינו מהווה את מהותו הפנימית – המהות הפנימית של האדם איננה נמצאת בגוף, אלא במה שממלא אותו. ישנו באדם יסוד יחודי המבדיל אותו משאר בעלי החיים והיצורים בעולם. כאשר ברא ה' את האדם עפר מן האדמה, הוא מילא את הגוף ברוח – "ויפח באפיו נשמת חיים" (ספר בראשית). רוח זו, הנשמה, הינה חלק עליון אשר "הוחדר" לתוך האדם, והיא היסוד העיקרי שבו מתבטאת אנושיותו. אף שיסוד זה מודחק בחיי היום יום ואינו זוכה לבוא לידי ביטוי מלא, הרי שהנשמה כוספת ומשתוקקת להתעלות, לחזור חזרה למקורה הראשון.
כדי לחבר מחדש את הנשמה עם מקורה העליון, יש צורך בחריגה מגבולות הסדר הרגיל, שיאפשר לה מגע מחודש עם כור מחצבתה. בחיים, פעמים רבות קשה לנו להתנתק מענייני היום-יום הטורדים את מנוחתנו ולפנות את כוחות הנפש להעמקה רוחנית – על כן נקבעה התפילה כזמן קבוע שבו יכול וצריך האדם להתפנות מעיסוקיו ולהגיע לחוויה רוחנית. התפילה היא הזדמנות למפגש חוויתי בלתי-אמצעי עם ה', מפגש מחודש של הנשמה עם בוראה.
משימה זו המוטלת על האדם, אינה פשוטה כלל וכלל להשגה. זוהי פעילות מאומצת, המצריכה ריכוז, כוונה והכנה. מסיבה זו פעמים רבות נקראת מצוות התפילה בספרות חז"ל בשם עבודה סתם: "איזו היא עבודה שבלב? הווה אומר זו תפילה" (מסכת תענית), "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (מסכת אבות). כלומר, אין תפילת הקבע איזו פעולה פשוטה של "אחיזה בסידור" ומלמול טקסט, אלא היא מחייבת את ישוב הדעת, ורצון של האדם להתעלות רוחנית. במילים אחרות, אין התפילה תלויה במוזה, בחסרון או בצורך שיש לאדם, שמתוך כך הוא מבקש את עזרתו ואת קירבתו של ה'. לתפילה ישנה מטרה הפוכה מזו – והיא שהאדם יעמול בכדי לעורר בקרבו את ההשתוקקות והכיסופים לאלוהיו. זו בדיוק הסיבה בגללה נקבעה התפילה כחלק מסדר היום של האדם, ומטרתה לדבק את החלק הרוחני של האדם עם הקב"ה, ולרומם אותו מעל חיי היום יום הגשמיים באמצעות חוויה רוחנית עילאית.
היאך היא הדרך?
הדרך להשגת התפילה הנ"ל עוברת במושג חסידי אחר בו עוסק רבות אדמו"ר הזקן – התבוננות. מושג זה פירושו, שהאדם מתאמץ להכיר באמת ברוממות האל, האינסוף הנעלה מכל מחשבה, ומאידך גיסא הוא מתבונן בקטנות עצמו ומקומו בעולם – כדברי דוד המלך, "ואנוכי תולעת ולא איש" (ספר תהילים). עניין זה נפסק להלכה כחלק מהלכות תפילה: "ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מליבו" (שולחן ערוך).
נמצא אם כן, שהדרך לתפילה עוברת בהתעוררות רגשות האהבה והיראה לאל, וסובבת כל כולה סביב התבוננות במרחק העצום שבין האדם לאל, ובמקומו של האל בעולם. מעניין לציין כי על אף העיסוק הנרחב בספרות החסידית בהתבוננות, כמעט ואין תיאורים מפורטים של מה הוא התוכן שהיא צריכה לכלול. הסיבה לכך היא, שכל אדם צריך ליגע את עצמו עליה בדרך פרטית ועצמאית משלו. הכוונת הדמיון על ידי גורם חיצוני עלולה דוקא להרחיק אותו מהתכלית אליה הוא אמור להגיע. במובן מסוים, ניתן לקרוא לכך דמיון מודרך רוחני, אשר צריך לנבוע דוקא מהאדם עצמו ולא מזולתו. ובכל זאת, כדי להמחיש דוגמא קטנה לעניין זה, נביא את הקטע הבא:
ננסה לדמיין לעצמנו אותנו – את המקום בו אנו נמצאים כעת. החדר, הבית או החצר. נביט סביב כיצד הכל נראה לנו מוחשי וברור כל כך. המים שבכוס, הקירות, ציפורני הידיים. כעת נעלה מעט במבטנו למעוף הציפור, ונשקיף על הסביבה הקרובה בה אנו נמצאים – הרחוב, על כל הבתים, השכנים והאנשים הגרים בו; נדמיין כיצד כל משפחה חיה בפני עצמה, עם ענייניה והרגליה. נראה את העצים על העלים והתולעים הדרות בהם, את כלי הרכב הרבים המלאים את הרחוב, את תנועות בני האדם הרבות ההולכים ממקום למקום. כעת נעלה עוד מעט – ונראה את העיר בה אנו גרים. כמה גדולה היא, וכמה מרובים תושביה. והמקום שבו אנו נמצאים נראה קטן מאוד מן התצפית העליונה.
כעת נעלה עוד מעט, ונביט במדינה בה אנו חיים – על כל נופיה, מן ההרים המושלגים בחורף ועד המדבר הלוהט, על כל חיות הבר, החרקים, הצמחיה האופיינית לכל מקום. בני האדם הממלאים את המרחב – מציפים את המבט, והמקום שבו אנו נמצאים הולך ומיטשטש.
פרספקטיבה #1: מערכת השמש שלנו
וכך נעלה עוד מעלה נוספת ונראה את כדור הארץ שבו אנו חיים, כל אותם דברים כפי שהם מוכרים לנו, איך הם מתפתחים, צומחים, נובלים, נושרים וחדלים. נדמיין לעצמנו את כל העמים על פני כדור הארץ, כל אחד עם תרבותו ולשונו, נדמיין את הג'ונגלים הרחבים, ההרים המתנשאים בהוד קדומים, המדבריות הענקיות, האוקינוסים שאין להם סוף.
פרספקטיבה #2: גלקסיית שביל החלב. מזהים אותנו שם?
אולם כדור הארץ המלא והגדוש הזה אינו אלא נקודה קטנה בתוך מערכת השמש, שבה הוא נבלע ואיננו נראה לעומת כוכבים אחרים, גדולים ממנו יותר. ועוד יותר הוא נעלם ומתבטל אל מול גודלה של השמש, המאירה בעוצמה למרחקים אדירים. וכך נמשיך ונתבונן הלאה, אל מחוץ למערכת השמש. נראה בעיני רוחנו את צבירי הכוכבים של הגלקסיה, כיצד הם נוצרים, מתפרצים ונעלמים. במרחקים שאין האדם כלל מסוגל לדמיין לעצמו, ובכל זאת ננסה לדמיין את החוויה הנשגבת של הסתכלות ישירה בחלל. אנו מביטים הלאה, אל המרחב, שאין אנו מסוגלים לראות לא את תחילתו ולא את סופו. המקום בו אנו נמצאים כעת מצטמצם רק למחשבה רחוקה, אפסית וקטנה כל כך, שאין לנו שום הבנה של מהותה בתוך המרחבים שסביבנו.
ועדיין, על אף הרושם העז שמותירה בנו ההתבוננות הזו, עלינו לדעת כי כל מה שראינו סביב מוגדר בשפת המקובלים רק כ"מלכות של מלכות של עולם העשיה", כלומר – הדרגה התחתונה ביותר של העולמות הרוחניים, ומה שמעליו עולה עשרות מונים בלי שום יכולת להבין ולתאר, ועל כולם מתרומם ומתנשא מלך מלכי המלכים, בורא העולמות כולם, נשגב מכל הנשגבים, שאין כל מחשבה מסוגלת לתפוס ולהבין אותו. אליו מבקשת הנשמה להתקרב ובו היא רוצה להידבק, ביראה ואהבה וכיסופים עצומים.
מכאן יכולה להתחיל התפילה בה עסקו חסידים הראשונים, מאותה התבוננות שמאפשרת לאדם "להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ובאומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בה מחשבתו" (ספר התניא).
התפילה הנשגבה ביותר בשנה היא בסופו של היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים – תפילת נעילה. הרב סולוביצ'יק ז"ל שואל מה מקור השם "תפילת נעילה"? האם זה מפני שהקב"ה עומד לנעול את שערי השמיים בפנינו, ושאפשרות התיקון עומדת להסתיים? ותשובתו, נהפוך הוא – ביום הכיפורים מכניס ה' את האדם ואת עמו ישראל לחדר סגור עימו, ואת הדלת הוא נועל מבפנים, כדי ששום בריה לא תוכל להפריע. זוהי התפילה הנעלית ביותר, שאם מתכונן אליה האדם כראוי הוא יכול להשתחרר מכל נדריו, איסוריו וההרחקות שקיבל על עצמו, ולאפשר לנשמתו לעלות – שוב – אל גבהי מרומים, אליהם היא מצפה ומחכה כל השנה.
לקריאה נוספת: תנאי הנפש להשגת החסידות/ מנחם אקשטיין (מכון אבן שתי"ה); חסידות מבוארת – עבודת התפילה (היכל מנחם).
[1] קיימת מחלוקת יסודית האם מצוות התפילה היא חיוב מן התורה (רמב"ם), או שמא תקנת חכמים (רמב"ן). יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם, הרואה בתפילה המקורית פעולה ספונטנית של האדם, ישנו חיוב לפנות לבורא בתפילה לפחות פעם ביום. עיין משנה תורה, הלכות תפילה, פרק א'.
[2] דבר ידוע הוא, שהספר הנקרא ביותר בעולם היהודי איננו התנ"ך ולא הגמרא – אלא סידור התפילה.
פרקים מיומנו של חוזר 