עכשיו אתה כאן, ילד

הימים שלפני פסח זה החג של מוכרי הפלאפל.

הימים שלפני פורים זה החג של חנויות הצעצועים.

הימים שלפני תשעה באב זה החג של פחיות הטונה.

והימים של אלול זה החג של בעלי-תשובה.

 

לאחרונה החברותא הקדוש שלי ואני שוחחנו קצת על ענייני החודש, תשובה, תפילה וכו'. כל העסק. ואז משום מקום נזכרנו בקטע אלמותי מהתכנית "רחוב סומסום", שתיבדל לחיים ארוכים. אני חייב להודות, אף פעם לא חשבתי שכשאומרים "להעלות את החול לקודש" מתכוונים עד כדי כך, אבל הנה הוכחה שאפילו הערוץ הראשון הכין באופן לא מודע תוכניות לקראת הגאולה.

מצליחים לנחש?

אני מתכוון לקטע הזה (גידי גוב בתפקיד חייו):

מה זה אם לא משל קיומי על מקומו של הבעל-תשובה?

הרי כל הזמן אנחנו רוצים להיות במקום אחר מאיפה שאנחנו נמצאים, תמיד נדמה לנו שיש משהו יותר טוב במקום אחר. הילד החמוד הזה שרוצה להיות "שם", כאילו יש "שם" איזה קסם, אותנטיות, שמחה, אהבה וכיו"ב שכאן אין. וכל החיים אנחנו במרדף אחרי המקום ההוא, ההוא, ההוא… זו המומחיות של היצר הרע, שגורם לנו לחשוב שהמקום שלי, הלימוד שלי, עבודת ה' שלי לא מספיקים. שמעתי מהרב יובל שגדולי הצדיקים של דורנו הם הבעל-שָם-טוב, והרב'ה מפה-לא-טוב. אבל אף אחד לא יכול להגיד את זה מדויק כל כך, מושלם כל כך, כמו צדיק האמת רבנו הקדוש שאין בלתו ר' נחמן:

"הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי- אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד, מָה אֲנִי אוֹחֵז? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל-כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר-כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ וְאַחַר-כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ".

שיחות הר"ן שיחה ו

מדמיינים את זה? הוא רץ עם יד ריקה ואנחנו קונים. כמה פעמים בחיים חשבנו שהנה-הנה, אם רק נשיג את החולצה הזו, את המכונית הזו, את העבודה הזו, את הבחורה הזו, הכל יהיה אחרת. החיים יהיו מושלמים, פכפוכי מים נעימים ימלאו אותם ואנחנו נוכל לצאת לפנסיה מוקדמת. ר' נחמן אומר שרוב בני האדם חיים באשליה, הכוח המדמה שלנו פועל כל כך הרבה שעות נוספות עד שהוא גורם לנו להאמין שאנחנו צריכים להיות "שם".

בחזרה לרחוב סומסום – אם כבר ללמוד תורה מעוגיפלצת, העבודה של הימים האלה של אלול, ראש השנה, ימים נוראים ויום כיפור, היא להבין שאין לנו סיבה לברוח. בתפילות ראש השנה אנחנו מזכירים שאפשר לצאת רגע מעצמנו ולקבל פרופורציות על החיים – "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".  זה הזמן לצאת מעצמי, מהרצונות שלי, ממה שחסר לי. להבין שהמקום שבו אני נמצא עכשיו הוא המקום הכי טוב שיכול להיות בו כדי למלא את התפקיד שלי. להשתמש במשל ציורי, לפעמים כדי להשליך את החכה הכי רחוק, הרגליים חייבות לעמוד בתוך הבוץ.

זאת החכמה האמיתית, כי "כשאני כאן – הכל כאן" (הלל הזקן). במקום לרוץ אחרי המקום ההוא, אני נשאר כאן ומתחיל לעבוד.

אז יאללה, שנזכה.

פורסם בקטגוריה בעלי תשובה | עם התגים , , , , , | 5 תגובות

עוד מבט על המחאה החברתית

קיבלתי במייל קטע אישי של צעירה המגדירה עצמה משתייכת לציבור הדתי, "מיטב הבנות". זה מכתב פתוח למערכת של "מקור ראשון": היא לא מבינה למה הדתיים לא מצטרפים למחאה, ואפילו מביעה תרעומת על כמות הכיפות והשביסים הדלה שנראו בהפגנות. בבלוג אחר כותב צעיר אחר על "2 מתוך שלוש מאות אלף" – זו כמות הכיפות שהוא ספר בהפגנות הגדולות, והוא חיפש טוב, לדבריו. חבר שלי משקיע הרבה שעות בנסיון לשכנע אותי שחובה, פשוט חובת הדור שלנו להצטרף למחאה – הרי קהל היעד שלה, הצעירים שכורעים תחת הנטל, זה בדיוק אנחנו!

למען האמת, זה נכון.  גם אנחנו זוג צעיר שסובל מיוקר הדיור, המחיה, הגנים, הספרים, הטלפונים. לא מדבר על לצאת לחופשה או לקנות זוג נעליים חדש, לפני שחושבים על זה כמה פעמים. הפלא הגדול הוא שכל כך הרבה דתיים מרגישים סלידה גדולה מהמחאה, והם אפילו לא יודעים למה. תשאלו אותם והם יתנו הסברים שונים: כי היא לא מסודרת, כי היא שמאלנית, כי היא נגד ביבי, כי היא פוליטית, כי היא א-פוליטית. אלף תירוצים. אבל אי אפשר להכחיש שיש כאן משהו עמוק שאנחנו אפילו לא יודעים לקרוא לו בשם.

אני חושב שהדבר הכמוס המסתתר כאן הוא עמוק יותר, והוא נסתר כיוון שאנחנו עדיין לא מוכנים לדבר עליו. המוסר היהודי מתקומם באופן בלתי מודע כנגד , כיוון שהמחאה הזו בלב ליבה רוצה להפוך אותנו לעבדים.

אסביר את דברי: התפיסה לפיה אנו חיים שישנו גוף-על שנקרא מדינה. ידה בכל ויד כל בה, כאשר בדרך כלל מערכת היחסים איתה היא קח-ותן. אני משלם מיסים ומשרת בצבא, והיא תעשה את כל השאר: תקיים צבא, מערכת חינוך, בריאות, תעשייה, כבישים; תדאג לחיילים, לסטודנטים, לקשישים, לניצולי שואה; אחראית לשלב ערבים, נשים וחרדים בשוק, למצוא עבודה לכולם, לאזן את התקשורת, לפתוח בתי כנסת, להחזיק מערך של עובדים סוציאלים, רופאים ומורים; למחות נגד כפייה דתית, לאכוף את חוק הפיתות אבל לאפשר תחבורה ציבורית בשבת , להוריד את המיסוי לאמהות עובדות, להאריך את שעות הפתיחה בגנים, להחליט על תכנית לימודים, לקבוע את הריבית… ככה זה ממשיך בלי סוף.

אלא, שבמציאות כולנו רואים שזה לא עובד. אף גוף, טוב כמה שיהיה, לא מסוגל לעשות את כל זה באופן יעיל, לשביעות רצונם של כולם. יש לאנשים כל כך הרבה רצונות, אינטרסים וצרכים שונים, שאי אפשר לספק את כולם, ולהגיע למצב אידיאלי.

אם כך, מה המסקנה?

המודל היהודי מדבר על חירות, ומבוסס על חיים קהילתיים. הרעיון שעומד מאחורי התורה הוא להצמיח אדם בן חורין אמיתי, שמנצל את כישוריו לטובת הכלל ונהנה מחיים שלמים ומספקים. כדי להיות בן חורין אמיתי אני חייב לקחת אחריות על החיים שלי ושל המקום בו אני חי. כשאני אחד מתוך כמה מיליונים, אני הופך להיות עוד חוליה בשרשרת: מזהים אותנו לפי מספר תעודת זהות, מספר דרכון או מספר אישי. זה בסדר, יש גופים שזו הדרך שלהם להתנהל בצורה אחראית ומסודרת. אבל אף אחד לא רוצה להיות רק מספר. אנחנו בני אדם עם אישיות, צרכים ורגשות, ואנחנו רוצים להרגיש שמתייחסים אלינו כאל יצורים תבוניים, ושיש לחיים שלנו ערך ומשמעות.
במסגרת של חיים קהילתיים אפשר להגיע לחיים שבהם אני לוקח אחריות על מה שקורה סביבי. יש לי  מחויבות ואחריות כלפי הסביבה שלי. יש לי שם, תפקיד ומשמעות בעיני הסובבים אותי. אני לא עוד אחד מיני רבים אלא אני יכול להיות אדם מסוים ומיוחד, ולממש את הערכים והאמונות שלי. האחריות הזו באה לידי ביטוי גם במובן הכלכלי. זו המשמעות של מצוות הצדקה: כאשר האדם פותח את ידו לזולת ומעניק, מתוך השפע שקיבל מידי שמיים, אל עבר האנשים הסובבים אותו ונזקקים לכך.

אם יש בקהילה שלי עניים או מובטלים, אני צריך לדאוג להם – לא המדינה. האחריות עוברת אלי, ולא מוטלת על גוף אפור ומנוכר שאני לא מכיר. אם יש בקהילה שלי חיילים בודדים, זוגות צעירים, נשים בהריון, קשישים עריריים – כל דבר שתרצו – אני צריך לשים לב אליהם, לא המדינה. אני צריך לדאוג להם. על פי ההלכה, אנשים נזקקים אינם רק עניים שאין להם אוכל. גם יתומים שאין מי שישיא אותם, אלמנות שזקוקות לחברה, ובעצם כל אדם אחר שמרגיש חסרון כזה או אחר נכנס תחת הקטגוריה של "עני". זו האחריות שלנו כחברה וכקהילה לדאוג להם, וזה המודל שהתורה מכוונת אותנו אליו. מעניין לראות שבמשך הדורות חיו היהודים תמיד במסגרת קהילתית, כבר מעת יציאת מצרים ובכניסה לארץ ישראל (בשבטים) או בקהילות ספונטניות וממוסדות (בתקופת הגלות).

המודל הזה של מדינת-על אינו בהכרח עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי. כולנו, גם אני ברגע זה ממש, הופכים להיות מנוכרים לזולת כשיש מישהו אחר שמנהל את העניינים בשבילנו.

ברור מכאן, שכל מי שמכיר את התורה, מבין בעומק פנימיותו שזו האמת שעל פיה צריך לחיות עם ישראל בארצו, ולא על פי מודלים כלכליים שמתאימים אולי לעולם המודרני – אבל לא בהכרח לעם שלנו. המחאה הזו עושה את ההיפך הגמור ממה שאנחנו באמת רוצים – לחיות חיי חירות וסיפוק. כשאנחנו מבקשים מהמדינה לדאוג לחלשים, לסטודנטים או לכל קבוצה אחרת, אנחנו למעשה מבקשים ממנה – תחליטי את במקומנו. כל עוד התכלית של המחאה לא משתנה, חלוקת המשאבים תישאר כמו שהיא, עם סטיות קטנות של כמה מעלות ימינה ושמאלה. אגב, יחסית למדינה כמו שלנו, חלוקת המשאבים הנוכחית מתבצעת בצורה די מושכלת תחת הנחות היסוד הנוכחיות – תנסו לעשות את זה בעצמכם ותראו כמה זה לא קל. אין מה לצאת למחאה כל עוד הדרישה לא השתנתה, כל עוד החזון שלנו לא מבין מה אנחנו מחפשים בארץ הזו.

אז מה עושים?

קודם כל צריך להכיר שזו צורת החיים הרצויה לנו, ללמוד עליה ולהכיר אותה לעומק. יש לא מעט אתרים ומאמרים העוסקים בנושאים אלה ונותנים חומר רב למחשבה. הנה אחד מהם לדוגמא.

דבר שני, מובן שהפתרון הוא צמצום האחיזה של המדינה בחיים שלנו. חשוב להדגיש שזו לא קריאה לאנרכיה, אלא לחיים שבהם המדינה היא גוף שמסדיר את יחסי החברה ומספק את מה שאנו זקוקים לו ברמה לאומית – צבא ובטחון, מערכת משפטית מסוימת (לדיני ממונות, למשל, אפשר כבר היום לקבל מענה מהיר, איכותי וצודק דרך רשת בתי הדין של "גזית"), תשתיות לאומיות, מערכת בריאות וכו'. כל השאר – חינוך, מערכת חסד וסיוע הדדי, התיישבות, תרבות וכדומה צריכים להיות נשלטים לחלוטין על ידי הקהילות שירכיבו את ישראל, כמובן בכפוף לתנאים מסוימים שמבטיחים שלא תהיה פגיעה בחברה ובכלל. התוצאה תהיה שהפחתת מיסים דרסטית שתתבצע כתוצאה מהפחתת השליטה של המדינה והחזקת מערכת בירוקרטית נרחבת כל כך תאפשר לכל אדם להחליט מה לעשות בכספו. כמובן, שללא מערכת חינוכית ערכית חזקה (גם למבוגרים), ברוח תורת ישראל, קשה יהיה להתנתק מרגשות ה"אל תהיה פרייאר", "מגיע לי" ושאר מרעין בישין.

אני יודע שזו בעצם רק פרשנות, ויכול להיות שהרבה חובשי כיפות ושביסים לא בהכרח מרגישים ככה, אבל אני חושב שזו רוח התורה, וכל מי שמתחבר אליה אפילו קצת מבין את זה בתת-מודע. אולי אם יהיו הפגנות כאלה, שמחזירות את הצדק, השלום והשמחה לחיינו, יהיו הרבה יותר חובשים מכל מיני סוגים. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

תחנות בדרך – היכרות עם הפילוסופיה

באיזה שלב בחיים, היכנשהו בגיל תיכון, הבנתי שלא יכול להיות ש"זה הכל". לא זוכר אם היה טריגר מסוים, אבל בתור מי שגדל בפריפריה, שזה אומר שהחיים שמסביבי כוללים בעיקר – עבודה, משפחה, פארק המים, צעידה בשכונה, סרט במוצ"ש. אלה החיים?? למרות שזה נשמע נחמד ובורגני משהו, בער בתוכי למצוא דרך אחרת, בעירה של גיל הנעורים שהציתה אותי מבפנים לחפש מהות עמוקה ופנימית יותר. אתה מחפש משהו כמו מונטי פייתון: The meaning of Life – what’s it all about?

יום אחד הגיע לידי ספר, שנשמע רע מאוד בהתחלה: "כשניטשה בכה". אני חושב שבאינסטינקט חשבתי שזה זה היה על אישה רוסייה שהיה לה עצוב. לקח לי זמן להבין שהשם האמיתי הוא "כשניטשה בכה", וחיבר אותו סופר אמריקאי בשם ארווין יאלום. למען האמת, מהכריכה האחורית לא קיבלתי התלהבות מי יודע מה. אבל אמא אמרה שהמליצו לה מאוד, וכדאי לנסות. נקטתי באסטרטגיה שאבא לימד אותי: תמיד קוראים שלושים עמודים ראשונים, רק אחרי זה מותר להחליט שלא ממשיכים. (הכלל הזה עזר לי לצלוח כמה ספרים נהדרים שהייתי עלול לוותר עליהם בקלות. לפעמים המספר מתעגל למעלה – ארבעים ואפילו שמונים עמודים עד שנכנסים לעניין. קצת כמו גמרא). התחלתי לקרוא ואז –

וואווווו! קצ'ינג!! בום על קולי!

תקשיבו, הספר הזה תפס אותי. לא אכנס לכל הסיפור, גם כדי לא להרוס למי שלא קרא וגם כי – היי, זה בכל זאת שלוש מאות ומשהו עמודים על פילוסוף שיש לו הזיות. זה ספר כבד, ולעתים קצת מדכא, אבל הניטשה הזה, אפילו עם כל הטירוף והשיגעון שלו, האנטישמיות והכפירה, ועם כל מה שיצא מתלמידיו וממשיכי דרכו, ידע להצית אש בתוך הנפש. ומה שהוא (ליתר דיוק, ניטשה הפיקטיבי) כתב, נכנס לי ישר לנשמה.

אנסה להסביר את הגישה שלו בתמצות: אנחנו חיים בניכור. הניכור מתבטא אצלנו בחיים לא אותנטים, מלאי שקרים, סילוף, אשליות שאנחנו משלים את עצמנו וריחוק ממקור החיים. לשבת מול הטלוויזיה ולצפות באדיקות כיצד אנשים אחרים מנהלים את חייהם, או לקרוא מדריכים על פגישה מוצלחת לפני הדייט, הם דוגמא לכך.

אולם, הניכור הזה לא תמיד היה כאן: בהיסטוריה העתיקה יכלו האנשים להזדהות ביתר קלות עם העולם שמקיף אותם – עם הטבע, גרמי השמיים, הקוסמוס בכללותו. האדם ידע את מקומו בעולם, כחלק אורגני של שרשרת בריאה. לפי ניטשה, השיקוף הטוב והעז ביותר של החוויה הזו מתבטא בתנ"ך. אלא שעם שקיעת התרבות העברית, ראתה את עצמה הנצרות כממשיכת דרכה המקורית, ולמעשה ביקשה לנשל את היהודים מזהותם המקורית כ"בני ישראל". דווקא הנצרות, שראתה את עצמה כמחדשת את יסודות האמונה, העמיקה את הניכור של האדם מול העולם – היא יצרה מוסר מעוות המתכחש לחיוניות שבחיים ובמקום זה הובילה קו מדכא, סגפני, מתרפס, שהוביל לחיים מעוותים ולא אותנטיים. לשיטת ניטשה, הדרך להשתחרר מעריצות האחיזה הנוצרית בחיים של העמים האירופאים היא – קודם כל, להשתחרר מן הנצרות, ולסלק את זכרה המושחת והמשחית מהחיים התרבותיים והרוחניים.

אלא שגם זה לא לגמרי מספיק: כדי להגיע לחוויית החיים האמיתיים ביותר, השלמים ביותר, יש להשתחרר גם מהמוסכמות החברתיות (כמו שאמרנו, המבוססות על יסודות של הנצרות המעוותת). איך עושים את זה? איפה שהוא בספר (הפיקטיבי), ניטשה מציע לרופא המטפל בו לאמץ נקודת מבט שתפתור לו את כל הבעיות בחיים – להסתכל על החיים מבחוץ, מנקודת מבט מרוחקת, כאילו היית משקיף על עצמך מאיזו שרשרת הרים רחוקה, אולי אפילו מחוץ לעולם. כיצד נראות כל הבעיות שלך עכשיו? איזו משמעות יש לדאגות, לפחדים, למעשיך ביום-יום? ולא רק זאת, אלא שכדי להבין עד כמה החיים שאתה חי אינם החיים שאתה רוצה לחיות, הוא מציע ניסוי נוסף: עליך לחיות את החיים כאילו נגזר עליך לחיות אותם שוב ושוב, עשרות, מאות ואלפי פעמים. האם היית מוכן לחיות אותם שוב כמו שהם? האם תחזור שנית על מעשיך, מחשבותיך? האם תיתן לפחד, למוסכמות, ל"מה יגידו" לעצור אותך מלעשות את הדבר הנכון – או שתבחר בהחלטה האמיצה וחסרת הפשרות, שהיא לחיות את החיים במלוא עוזם ורוחם, בכל גוונם?

אכן, ניהליזם

מעודד מהגילוי המעניין, זחלתי לספרית בית הספר וחיפשתי תשובות (בכל זאת באתי מבית של אינטליגנטים). לאט לאט הגעתי למדפי הפילוסופיה (מרים הספרנית – זה המקום לבקש סליחה על כל הבלאגן שהשארתי אחרי), דרכם הגעתי בעצם לאותו זרם בפילוסופיה שקרא להחזרת האותנטיות לחיים – אקסיסטנציאליזם, מלשון Existence, קיום. הפילוסופיה הקיומית קראה לאדם לחדול מהניכור שהוא חי בו ולחיות חיים עשירים ומלאי משמעות באמת, ולא רק בכאילו.

זה בדיוק מה שחיפשתי. מישהו שמציב שאלות קיומיות קשות, אך גם מציע תשובות. אמנם ניטשה התברר לי כבלגניסט לא קטן, אבל לפחות הוא היה מעניין, סוחף, מחוץ לקופסה. שום דבר שיכול להתחרות באפרוריות היום יומית המעצבנת הזו, חסרת המעוף שפגשתי סביבי. התחלתי לקרוא פילוסופיה ברצינות. התחלתי אמנם מניטשה אבל בהדרגה הגעתי לאפלטון, קירקגור, יום, שופנהאור, סארטר. אחר כך קצת פסיכולוגיה – פרויד, יונג,  ויקטור פרנקל. לא הכל הבנתי, לא להכל התחברתי, אבל היה לי ברור שיש שם משהו אמיתי ועמוק. ששם אמצא תשובה לשאלה שניקרה בי כל היום – למה, למה, למה? דיויד דמלין, ה' יקום דמו, מורה וחבר יקר שפגשתי במיצר, לימד אותי פילוסופיה ברצינות, ורק חיזק אצלי את החיבור הטבעי לשאילת השאלות ממקום שכלי, של הבנה וחקירה.

דיויד דמלין ז"ל. פילוסוף, אוהב חכמה וחבר טוב. גם בחורף, גם בקיץ, היה רוכב על אופניו מתל אביב לרמת הגולן בקביעות, בטח חושב בדרך כל מיני מחשבות איך לשנות את העולם. זה לא קרה - נרצח על ידי מחבל-צלף במחסום ליד עפרה במרץ 2002. כמה שהוא חסר לנו.

בכל זאת, נשארתי עם שאלה אחת גדולה – אחרי שמורידים את כל המלל, ואחרי המילים הקשות בלועזית – מה אני אמור לעשות עם זה? איך לקחת את זה לתוך החיים שלי? שמתי לב שהפילוסופים הקיומיים מדברים כולם על  לָמָה לחיות, אבל לא איך לחיות. לפחות לגבי חלק מהם, כשאתה חי חיים אמיתיים ואותנטים, אין זה משנה אם אתה אמא תרזה או סטאלין, העיקר שבחרת בעצמך איך לחיות, ולא קיבלת את החיים כמשהו מובן מאליו.[1]

זה נראה קצת תמוה. מה, באמת? האם זה לא משנה בכלל מה אני בוחר לעשות בחיים שלי? האם אין שום משמעות לתוכן של המעשה, אלא רק לאופן שבו אני בוחר לקיים אותו?

ובכן, הם קצת הסתבכו. כי האמת היא – שלא. זו הסיבה שסארטר נזקק לכתוב את ספרו "אקזסטנציאליזם הוא הומניזם", שמסביר שלא כל בחירה היא לגיטימית. אבל את זה כבר לא כולם שמעו, ובכלל, הוא לא כל כך שיכנע. אגב סארטר, יש סוף מפתיע: התלמיד המובהק שלו היה יהודי, כמובן, בשם בני לוי. פילוסוף שצפו לו גדולות ונצורות, עד שיום אחד בשנות השמונים, אחרי שגמר להלחם על כל המאבקים, עורר סערות ותקוות – אפעס, חזר בתשובה ונהיה דוס. הרב חיים סבתו, קרוב משפחה שלו, תיאר בדרכו הבלתי נשכחת את מה שקרה מאחורי הקלעים. מרגש, אין מילים.

כאן הגעתי למבוי סתום. נו, אז הבנתי איך אמורים לחיות את החיים, אבל עדיין לא הבנתי מה האמת. ידעתי, כמו מלך הכוזרים, שיש דבר מסוים שהוא הנכון, ושהחיים אמורים להיות סוחפים וכו' לפחות כמו תכנית של אופרה וינפרי. אבל איך מחליטים מה נכון ומה לא נכון? ומה היא אמת המידה להכרעה? משהו הסתבך בעלילה, והשאיר מחשבות והרהורים להמשך.


[1]  למי שמעוניין להרחיב קצת, כדאי מאוד לקרוא את הספר של יעקב גולומב בסדרת האוניברסיטה המשודרת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

פורסם בקטגוריה תחנות בדרך | עם התגים , , , , , , , , | תגובה אחת

עוגה לשבת #2 – הצד הרוחני של מאבק הרופאים

בתקופה האחרונה אוכלת אותי תחושה לא נעימה בקשר למאבק הרופאים. למרות המודעות המניפולטיביות ("מה יקרה כשאשתך תגיע ללדת והרופא המרדים לא יהיה שם?") , לא כל כך השתכנעתי. בכלל, מאבקים ציבוריים לא מצליחים לרגש אותי. גם מאבק האוהלים המתנהל, עם כל ההצדקה שלו, מרגיש לי מסחרי ולוביסטי מדי.

ובכל זאת, אצל הרופאים יש משהו אחר. אני נזכר בסיפור שסיפר הרב דוד זלר בספרו (שכבר הזכרנו פעם), "מסע בשביל הלב":

כשלימדתי באזור סן-פרנסיסקו, הגיע ר' שלמה קרליבך פעם אחת העירה. אחד מתלמידי, שהיה רופא, שאל אם יוכל ר' שלמה לתת שיחה קצרה לצוות בבית החולים שלו, בשעת ארוחת הצהרים. זה היה חדר גדול מלא באנשים ובנשים בחלוקים לבנים, ומערכת הכריזה שבו הזעיקה כל העת רופאים או ביקשה סיוע או ציוד. אנשי הצוות שוחחו זה עם זה, אכלו מכליהם, והאזינו בחצי אוזן לדובר האורח שלהם. בקצה החדר עמד ר' שלמה במכנסיים שחורים, חולצה לבנה, אפודה וזקן, וכיפה לראשו.

אנשי הצוות תהו מן הסתם מה בכלל יכול לומר להם מישהו כמו ר' שלמה. לבסוף הוא פתח: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אתם ואני – אנחנו באים מעולמות שונים מאוד".

כולם צחקו לנוכח ה"תגלית": אוהו, כמה שאנחנו שונים. הרי אתה רב, ואנחנו רופאים חילונים. עולמות שונים לגמרי.

אך ר' שלמה התכוון למשהו אחר. "אנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין, מפני שאתם חיים בעולם של עובדות וסטטיסטיקה, ואני חי בעולם של ניסים!"

החדר היה כה שקט עד שללא סטטוסקופ, לא יכולת לשמוע את נשימתו של איש. למעשה, נשימתם אכן נעתקה בגללו. במשפט אחד נגע ר' שלמה במה שכל רופא כמעט שאינו מעז לקוות שיוכל לעשות. וכי מי אינו חפץ לחולל ניסים כדי להציל חיים ולרפא אנשים הסובלים ממחלות קשות? רופאים רבים ייחלו לכך שיוכלו להתפלל, אך חסרו להם האמונה או האומץ לעשות זאת. להיות מדען בפני הבלתי נודע, בפני החיים והמוות, פירושו להיות עבד לעובדות ולסטטיסטיקה. מי מסוגל להודות בכך שהוא חי בתקווה שיהיה לו הכוח אפילו רק לייחל לניסים?

ר' שלמה סיפר סיפורים חסידיים על ריפוי, ועל צדיקים שריפאו אנשים. הוא דיבר על כוחן של התפילה ושל האמונה ועל כך שככלות הכל, הכל נתון בידי ה'. האפשרויות שהוא פתח היוו מרפא עמוק למומחים אלה לרפואה, שרבים מהם כרעו תחת השחיקה וחוסר הישע. את יתר דבריו העמוקים והנוגעים של ר' שלמה שמעו הרופאים בתשומת לב מלאה. איזה כשרון היה לו למצוא את השפה הנכונה, את הדימוי והמשל הנכונים.

אכן, אצל רופאים זה אחרת.

לפני כמה שנים שוחחתי עם ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן, איש אשכולות יוצא דופן, מבריק, מחנך בחסד עליון. במהלך השיחה הוא אמר לי – "אתה יודע, לעתים אני מרגיש שכל מה שאני עושה לא שווה כלום. ד"ר להיסטוריה זה משחק מעניין, אבל זה כקליפת השום לעומת מה שיכולתי לעשות אילו הייתי הולך ללמוד ביולוגיה, רפואה, או כל מקצוע אחר שיועיל לבני אדם. לגלות את קבר הורדוס – זה יפה. אבל לחשוב שבאותו זמן יכולתי לחפש תרופה לסרטן… "

חז"ל מסבירים שהתורה נצרכה לכתוב "ורפוא ירפא" (שמות כ"א) כדי ללמד שאף כי המחלה ניתנה מאת ה', את התרופה לה צריכים למצוא בני האדם, ולפעול את פעולתם (הרוחנית והגשמית) כדי לסייע לריפוי. בימים שבהם יש כל כך הרבה מחאות שמתחרות על תשומת הלב שלנו, כמה חשוב שנאמין ברופאים שלנו, ושנזכיר להם שגם הם – כמו הצדיקים של ר' שלמה – יכולים לחולל ניסים.

פורסם בקטגוריה עוגה לשבת | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה