שטייגען*

את הוידאו הזה קיבלתי ביום שאחרי הסתלקות הרב אלישיב, זכר צדיק לברכה.

שמענו בתקשורת רבים מנסים להסביר מה הפך את הרב לגדול הדור, לתלמיד חכם עצום שכל מילה שהוא מוציא מפיו הופכת להוראה מחייבת לרבים. גילו? חכמתו? שקדנותו?

הסרטון הזה הוא התשובה הנכונה ביותר. אין צורך לראות את הכל – כמה דקות מספיקות כדי להבין את המסר, שהתורה היא הכל. אינני יודע מה הוא לומד שם בדיוק אבל אין זה משנה את הארת הפנים, השמחה, הניגון ובעיקר – ההשתוקקות העצומה לתורה שנסוכה על פניו של הישיש הזה, בן למעלה ממאה.

ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הגדיר את סוד אריכות ימיו של הרב אלישיב בכך שהוא לא התעצבן ולא כעס כל ימיו, הכל הגיע אליו עד ללב ולא נכנס. רק התורה נכנסה עד הלב…

[* שטייגען – מונח ישיבתי המתאר לימוד תורה מתוך התלהבות, ריכוז ושמחה]

 

פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , | 2 תגובות

מה זה להיות יהודי

נולד לאמא יהודיה?

מי שבניו או נכדיו יהיו יהודיים, כמו שברנר ניסה פעם לקבוע?

קושר את גורלו עם העם היהודי?

יש הרבה הגדרות, וכולן נשארות במסגרת הפורמלית, זו שאפשר לבחון בעינים אמפיריות בעוד, או לפני, דור או שניים.

אבל אני מחפש כבר הרבה זמן את ההגדרה הטבעית, הפנימית, זאת שתישמע טוב יותר באידיש.

אז מצאתי בספר של הרב שטיינזלץ על פרשות השבוע – חיי עולם – הגדרה מוצלחת במיוחד.

מה הדבר הכי לא יהודי בעולם? עבודה זרה.

ומה זו בדיוק עבודה זרה? לדברי הרב שטינזלץ, עבודה זרה היא הנכונות לקחת דבר מסוים שהוא חלק ממכלול, ולהפוך אותו לחזות הכל. זה לא חייב להיות דוקא פסל, חמור או כוכב. זה יכול להיות אפילו חלק ממכלול התורה, ולהפוך אותו לאבסולוטי. למשל – חיבת הארץ. למשל – ואהבת לרעך כמוך. למשל (תחזיקו חזק) – תלמוד תורה.
כל אחד מהדברים הללו הוא שלם רק כשהוא חלק ממכלול. הרי ידוע שאף על פי שתלמוד תורה גדול מן הכל, בכל זאת יש מצבים שבהם מבטלים אותו עבור דבר אחר, נגיד קריאת מגילה.

ומה לגבי פיקוח נפש? אולי נגיד שזה הערך העליון, שכן הוא דוחה את כל המצוות? והנה גם זה לא לגמרי מדויק, כי ישנם שלושה "יהרוג ובל יעבור"-ים, שבהם hיהודי מצווה דוקא למסור את הנפש ולא לשמור עליה.

אז הנה זה בא: להיות יהודי זה לאחוז את החבל בשתי קצותיו. (אימרה של הרב גד)

לעבוד כל החודש כמו חמור, ובסוף להאמין שאת הכסף שלך קיבלת מהקב"ה במתנת חינם.

להאמין שהקב"ה הוא אינסוף אוניברסלי, ולמרות זאת הוא בחר אותנו מכל העמים.

לדעת שיש לי בחירה חופשית מוחלטת ובלתי תלויה, ולהאמין שהכל צפוי ורק הקב"ה מחליט.

לחשוב שגשמיות זה דבר ירוד, ויחד עם זה להתענג מדאוריתא על חתיכת חלה עם דג מלוח בשבת.

יותר מדי פרדוקסים, יותר מדי בלבול. זו אולי הסיבה לעבודה זרה – הרצון שמשהו אחד יהיה ברור. שדבר אחד יהיה מוביל ונצחי ולאורו נוכל ללכת.

נראה לי כאילו הפרויקט החז"לי הוא להפריך את המחשבה הזו. תמיד כשאתה חושב שכבר הבנת משהו, יש עוד איזה פירוש שהופך אותך.

אפילו הדבר הכי מוגדר, ההלכה, שבו הייתי מצפה למצוא משהו מוחלט וחד משמעי, מקבל כל כך הרבה סיבובים ונוסחים, שגם שם אפשר ללכת לאיבוד. הרמב"ם ביקש לחבר ספר הלכה אחד שיהיה מוסכם על כולם (משנה תורה) – ומהר מאוד נכתבו מהר מאוד עשרות הגהות, פירושים והשגות. מספיק לפתוח את ספר "שולחן ערוך" ולראות את כל הסימנים הקטנים, הנקודות, ההפניות לסימנים קטנים וצדדיים של אחרוני-אחרונים כדי להבין שמישהו מנסה להגיד לנו משהו.

ואולי המשהו הזה הוא: תפסיקו לחשוב שאתם יודעים הכל, תפסיקו לחשוב במושגים מוחלטים כל כך.

תשאירו פתח לבלתי צפוי, למפתיע, להפך הגמור מכל מה שחשבתם.

ואולי זה הפירוש האמיתי של שבעים פנים לתורה: כשחכמים אומרים הלכה מסוימת, הם מגלים בה צד אחד של אמת. אלא שגם הצד השני, החולק, נמצא בה. וגם דעה שלישית, וגם היש אומרים, ונראה, גם ש- ו"חולק עליו פלוני", ועוד יש לומר, וכו' וכו' וכיוצא בזה.

התורה שלנו היא כל כך שלמה ומקיפה, שהכל נמצא בה, ואנחנו מוצאים בה הכל.

כי מה שבא מהשלם ואינסופי, מובן שיהיה הוא עצמו בלתי מוגבל ואינסופי.

* לידיעת הקוראים: הדבר הכי טוב שקורה בט"ו באב הוא לא הפרחים, לא האהבה ולא שום דבר אחר.

החל מט"ו באב, שחל הערב, "תש כוחה של חמה". תודו שלא שמעתם חדשות טובות מאלה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שבת ראשונה

אני מודה: יש לי הצתה מאוחרת. לקח קצת זמן מרגע שקראתי את הפוסט של לילך על השבת  , ועד שהוא התניע אצלי זכרונות רדומים.

אחח…. השבת הראשונה. הייתי שמח להגיד להגיד שכשאני מגלגל את המילה הזאת על הלשון, עולה באפי ניחוח חלות טריות מציף את הבית, שולחן ערוך עם כל טוב וכו' וכו'. אבל השבת הראשונה שלי מזכירה לי דווקא את הטירונות – שילוב המורכב מנוסטלגיה נעימה על אירוע שקרה פעם בחיים, יחד עם שמחה אדירה שברוך השם, עברת אותו כבר כשהיית צעיר, כי היום בחיים לא היית מסוגל להתמודד עם זה. מה חשבת לעצמך אז?

בכל פעם שאני נזכר בשבת הזאת – ריבונו של עולם, זה נראה כאילו זה קרה לפני אלף שנה, לפני שמונה עשרה חיים, אבל זה היה בסך הכל לפני כמה חורפים.

אצלנו במשפחה המצומצמת, היא נקראה מאז "השבת השחורה", אבל מהסיבות הלא נכונות. אצלי היא היתה "לבנה" מאוד – זאת היתה הפעם הראשונה שבה החלטתי לשמור שבת (לימים, כשלמדתי קצת הלכות, התברר לי שמה שאני חשבתי שהיה "שמירת שבת כהלכתה" היה בפועל  רחוק מאוד מזה, אבל בתחושה זה לא משנה…). זה היה כבר בסוף תהליך הבשלה עמוק וארוך שנמשך כמה שנים מודחקות למדי. ידעתי שאני עומד להגיע לרגע הזה אבל פחדתי ממנו פחד מוות.

כמו אצל לילך, לשמור שבת היה אצלי בראש קודם כל – מה אני מפסיד.

אז ככה: למחוק חברים, יציאות, בילויים, סרטים שאהבתי, אבו גוש בשבת בצהרים לכנאפה ונרגילה, מעיינות בהרי ירושלים, ארוחות אצל ההורים שלי ואז אצל ההורים שלה, טיולים לגולן, שבתות מכינה. בקיצור – כל העולם.

ובקצה השני, מה כבר מחכה לי?

גם אם בלב ידעתי שיש כאן משהו עמוק ומרגש מאוד, כלפי חוץ לא ידעתי איך להסביר את זה.

הרב קוק כתב שיש שני סוגים של תשובה – האחד "תשובה עילאה [תשובה עליונה]", שזה כאילו הקב"ה טופח לך על הכתף ואומר: נו? זאת תשובה מתפרצת וחסרת עכבות. והסוג השני, "תשובה תתאה" [תשובה תחתונה] הוא איטי-איטי, הליכה ממדרגה למדרגה, בנחת ובמתינות. אצלי זה היה מהסוג הראשון: הכל קרה בפתאומיות רבה.

רק כמה ימים קודם הייתי עם חבר טוב שלי י' בסמינר של "ערכים" בירושלים. י' היה בתהליך גישוש משל עצמו, ושמע ש"ערכים" מוכנים לשלוח לו מורה פרטי לגמרא. אז הוא הלך על זה, וככה פגשנו את הרב נתן, תלמיד חכם עצום שבקיא גם בעוד מיליון עניינים. זה היה בלתי רגיל!

אחרי כמה שבועות של מפגשים כאלה בלתי מחייבים, הרב נתן המליץ לו על סמינר אקדמאי בירושלים. כשי' הזמין אותי לברר מה זה, לא רציתי להצטרף. התכניה היתה חיוורת מדי לטעמי, הרצאות עם שם מייבש כמו "מסע הלפיד" ו"סוד אותיות התורה". זה היה פשוט מדי. היה חסר לי התחכום המתרברב של האקדמיה, שהיה יותר דומה לסגנון של "מסע הלפיד: התהוותה של מסורת אתנוצנטרית משלהי התקופה הפאליוליתית וסופה מי ישורנה", או "סוד הזכרון היהודי: מצוות תפילין כמקרה מייצג של אווירודינמיות מתנפנפת".

אף על פי כן ולמרות הכל, כוח כלשהו (מממ, מעניין מי זה כבר יכול להיות) דחף אותי בסוף – מה יש לך להפסיד? לך על זה, מקסימום תרוויח סופ"ש סוכות בירושלים.

כשהגענו, לקח לנו זמן להתאקלם. היה איזשהו מתח באוויר – מצד אחד אנשים ידעו בדיוק למה הם שם ומה משך אותם להגיע. מצד שני, לכל אחד מאיתנו היתה התנגדות פנימית, פרפורים אחרונים של היצר הרע לפני שיטיחו לו את האמת בפנים. במהלך ארבעת הימים האינטנסיביים שמענו הרצאות, שיעורים, השתתפנו בשיחות קבוצתיות ואישיות, שהיו כולן די מרתקות. אחרי הכל, זו העבודה שלהם.

אבל השיא שלי היה בשבת. היתה זו פעם ראשונה שהייתי נוכח בשבת כזו של דתיים, עם תפילות, שירים, ריקודים והרבה שמחה, שהיתה נראית כל כך יוצאת דופן – ככל שהדבר נגע לי, לא היתה להם שום סיבה להיות שמחים. החוויה היתה כל כך שלמה ואמיתית, שסף ההתרגשות עלה לטורים גבוהים.

הייתי אז כבר בתוך תהליך עמוק של "עיבור" כלומר משהו שעומד לצאת, עדיין בבחינת "חכמתו מרובה ממעשיו", אבל ידעתי שתהיה עוד מעט התקדמות. הרגשתי כבר בשלות גדולה ברמה הרוחנית, אבל להגיע לידי מעשה ממש, היה לי קשה.

(אגב – מכירים את הקליפה הזאת, "קליפת המעשה"? היא קופצת לבקר כשאין לי בעיה לדבר עם אנשים, אפילו חילונים בחלב אימם, כל מיני דיבורי תורה קדושים, ללמד שיעורים, להשתמש בשפה הכי דוסית שיש. אבל  להציע למישהו לקבל משהו על עצמו, לא משנה כמה הוא רוצה בכך, אני פשוט לא מסוגל. הקליפות נתקעות לי בגרון.)

ואז – זבנג! השבת הזאת פתחה אצלי משהו בנשמה, שפשוט ובאופן פתאומי השתוקקה לקדושת שבת, בלי שאני בדיוק מבין מה זה. שנים אחר כך, כששמעתי את אחד משירי השבת המרגשים ביותר, יכולתי להזדהות כל כך עם המילים: "יה אכסוף נועם שבת, המתאמת ומתאחדת בסגולתך…" (ר' אהרון הגדול מקרלין)

הסמינר נמשך עד מוצאי שבת, ובדרך חזרה כבר ידעתי שהשבת הבאה לא תהיה אותו דבר. חשבתי איך אני מתחיל להתכונן ולמי צריך להודיע. פתאום, בלי שום הכנה, עברתי לצד השני, וזה היה מפחיד. לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי עם מי לדבר, אפילו לא ידעתי בדיוק איך שומרים שבת, אבל הנשמה אמרה לי: לך על זה!

כיוון שהכל היה כל כך פתאומי, בלי שום הכנה, גם הסובבים אותי (ובעיקר הסובבת) לא ידעו איך לאכול את כל הסיפור. רצתי מהר מהר לקנות מיחם ופלטה, פתחתי את האינטרנט לברר מה בדיוק אני אמור לעשות ומה יש להכין, רק שבדרך שכחתי שלא כולם חוו את אותה תחושת התעלות שאני הרגשתי.

בעוד שאני קפצתי, היא נשארה בצד השני. באותה תקופה כבר גרנו ביחד — אז מה אני אמור לעשות עכשיו?

היו שתי אופציות: לפתוח את הכל, לנסות להסביר, לשכנע, לבקש ולהתחנן. ודרך שניה, להתעלם מהכל ופשוט לראות מה יקרה. אני ("חכמתו מרובה ממעשיו" כבר אמרנו?) החלטתי ללכת על בטוח – מה שלא אומרים לא מזיק. מה כבר יכול לקרות?

ליתר בטחון הזמנתי את י' שיבוא לאכול איתנו (חכמתו פעם שלישית), והכי חשוב – שמרתי את הכל בסוד עד יום חמישי בערך. הייתי משותק מהחשש איך זה יתקבל. בראש שלי רצו כל מיני סרטים שלא הייתי מוכן אליהם, והתעלמות, משום מה, נראתה לי כדרך הפעולה הטובה ביותר.

עם ההכנות לשבת הכל התחיל לצאת החוצה, וזה היה לא נעים. היא הרגישה שמכרו לה חתול בשק. "מה זה כל הבישולים האלה?", מה אתה מתכנן?

ואז אמרתי לה בנונשלנט – מה זאת אומרת, אני שומר שבת.

בום.

אומר רק שלא סתם אנחנו קוראים לה "שבת השחורה"…

יאמר לזכותה שהיא ניסתה להבין, למרות שהיה לה קשה מאוד. "מה זאת אומרת שאתה מחויב לזה? מי חייב אותך בדיוק?". ואחרי כמה זמן היא נסעה להורים והשאירה אותי ככה, עם הפלטה והמיחם והבלבולים הנוראיים של איך יוצאים מכל זה ולאן זה הולך. אני כבר יודע לאן…

במוצאי שבת התקשרתי לחבר הטוב ששמור במיוחד לעניינים כאלה. הוא שאל: זה רציני ביניכם?

אמרתי לו: כן, לא יודע איך זה יקרה אבל איתה אני מתחתן.

והוא אמר: אז מה הבעיה? שבת הבאה אתם אצלנו.

יש לכל הסיפור הזה המשך, המשך עם סוף טוב מאוד, שעליו, אם היא תרשה לי, אספר בפעמים הבאות (בית יהודי, חתונה וילדים ברוך השם ובלי עין הרע). אבל כיוון שהפעם באנו לדון בענייני שבת, נסתפק בדברים האלה לעת עתה.

ר' נחמן כותב באחד מסיפורי המעשיות שלו, "מעשה מאבידת בת מלך" – על אותו שר נכבד שהלך להציל את בת המלך מהמקום שאליו היא נקלעה: ואיך שהוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה…   כלומר, לפעמים צריך לדעת איך לסיים.

אז אם הגעתם עד פה ויש לכם סיפור – למה שלא תשתפו אותנו איך היתה השבת שלכם?

שבת שלום (אפילו שיום שני היום)

פורסם בקטגוריה בעלי תשובה | עם התגים , , , , | תגובה אחת

סימן חיים

כשרק התחלתי לכתוב בלוג, הסבירו לי כמה חברים שבעולם הבלוגרים, לעשרת הדיברות נוסף ציווי אחד: לא תעלם. לי באופן אישי יש חרדת קהל הפוכה כזו שגורמת לי להיכנס למתח קל בכל פעם שחולפים יותר מעשרה ימים ללא פרסום/פוסט חדש: מה הקוראים המסורים יגידו? (לא בטוח שהם זוכרים שאתה קיים)
הם בטח מצפים ומחכים (לא נרדמים בלילה מרוב דאגה).
חבל, יש לי כל כך הרבה מה לספר ואני חושש שזה יברח (אתה בעצמך כתבת על זה כבר)

טוב אז האמת היא, שהשבועות האחרונים פשוט היו מטורפים. בשורה התחתונה: בשעה טובה ובחסדי שמיים נולד לנו בן! השמחה גדולה, אבל הדרך להגיע לשם היתה קצת מורכבת. ה' רצה שנלמד כמה דברים בדרך. אני מקווה שמתישהו אוכל לספר את הסיפור המלא, ואת כל הקורות אותנו בשבוות האחרוניםאבל תודו שעכשיו יש לי איזה שהיא נקודת זכות למה כל כך נעלמתי.

בכל אופן, היום רק שני עדכונים קצרים, שנוגעים שניהם לאותו עניין בעצם:

קודם כל, בגליון האחרון של כתב העת המצוין "אדרבה", התפרסמה כתבה על קהילת נהורא ברמת גן, הקהילה שלנו. אדרבה הוא כתב עת של בעלי תשובה לבעלי תשובה. הגליונות האחרונים שלו הולכים ומשתפרים, ויש בו דיון עמוק ומעניין על מקומם של בעלי התשובה, דילמות מרכזיות שאנחנו נתקלים בהן וסתם הגיגים, שירים וסיפורים, שמזכירות שיש עוד ז'אנרים ספרותיים חוץ מגמרא. בכתבה הזו מככבים שני ראשי הקהילה: הרב אור טאוב והרב יובל בר נתן. שניהם שונים מאוד זה מזה, אבל יחד הם מהווים מתכון מדויק למשהו שעובד מעולה. הכתבה הזו מנסה לספר את הסיפור של נהורא – איך היא קמה ומה היא מציעה. כדרכן של כתבות, ברור שהפער בין המציאות לדפוס הוא כבד מנשוא, אבל זה מה יש ועם זה ננצח. מומלץ בחום, גם כי זה מעניין וגם כדי להבין אילו דברים מופלאים קורים במרכז רמת גן – להסתער עם נחת.

הדבר השני הוא להזמין אתכם להתוועדות מיוחדת לכבוד י"ט כסלו – "ראש השנה לחסידות", כפי שהוא מכונה בחסידות חב"ד. יום זה מציין את שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו על ידי הרוסים, והוא נחוג ברוב עם, בשמחה ובהתכנסויות חסידיות אותנטיות.

גם בקהילת נהורא תתקיים השנה התוועדות לרגל המאורע, בליל י"ט כסלו – שזה אומר יום רביעי בערב. מעבר לניגונים, לריקודים ולשמחה (לא נשכח כמובן כמות בלתי מבוטלת של 'משקה'), נזכה לנוכחותם של שני אנשים מיוחדים מאוד וידועים בתור מתוועדים דגולים – הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, והרב שבתי סלבטיצקי, שלוח חב"ד באנטוורפן, הידוע בכך שהוא מתוועד תמיד עד הטיסה שלו חזרה לפנות בוקר…

בשנה שעברה שמעתי, לראשונה בחיי, את השניים מתוועדים – כלומר פוצחים במיקס מרתק של סיפורים, דברי תורה ומאמרי חיזוק – באירוע י"ט כסלו המרכזי שנערך בבנייני האומה. החוויה המטלטלת השאירה עלי רושם חזק למשך כמה שבועות. כל מי ששמע את הסיפור של ר' שבתי על ברכת כהנים, או את ההסברים שלו למה היא העבודה של האדם בעולם הזה, לא שוכח. בקיצור – לא לפספס. האירוע פתוח לקהל, בחינם, ללא תשלום, אין כסף. כן חשוב לבוא עם מצב רוח טוב, אורך רוח, שמחה וראש פתוח. ניפגש – ביאליק 37 רמת גן, יום רביעי 14.12 בשעה 20:30.

פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , , | 9 תגובות