אני מודה: יש לי הצתה מאוחרת. לקח קצת זמן מרגע שקראתי את הפוסט של לילך על השבת , ועד שהוא התניע אצלי זכרונות רדומים.
אחח…. השבת הראשונה. הייתי שמח להגיד להגיד שכשאני מגלגל את המילה הזאת על הלשון, עולה באפי ניחוח חלות טריות מציף את הבית, שולחן ערוך עם כל טוב וכו' וכו'. אבל השבת הראשונה שלי מזכירה לי דווקא את הטירונות – שילוב המורכב מנוסטלגיה נעימה על אירוע שקרה פעם בחיים, יחד עם שמחה אדירה שברוך השם, עברת אותו כבר כשהיית צעיר, כי היום בחיים לא היית מסוגל להתמודד עם זה. מה חשבת לעצמך אז?
בכל פעם שאני נזכר בשבת הזאת – ריבונו של עולם, זה נראה כאילו זה קרה לפני אלף שנה, לפני שמונה עשרה חיים, אבל זה היה בסך הכל לפני כמה חורפים.
אצלנו במשפחה המצומצמת, היא נקראה מאז "השבת השחורה", אבל מהסיבות הלא נכונות. אצלי היא היתה "לבנה" מאוד – זאת היתה הפעם הראשונה שבה החלטתי לשמור שבת (לימים, כשלמדתי קצת הלכות, התברר לי שמה שאני חשבתי שהיה "שמירת שבת כהלכתה" היה בפועל רחוק מאוד מזה, אבל בתחושה זה לא משנה…). זה היה כבר בסוף תהליך הבשלה עמוק וארוך שנמשך כמה שנים מודחקות למדי. ידעתי שאני עומד להגיע לרגע הזה אבל פחדתי ממנו פחד מוות.
כמו אצל לילך, לשמור שבת היה אצלי בראש קודם כל – מה אני מפסיד.
אז ככה: למחוק חברים, יציאות, בילויים, סרטים שאהבתי, אבו גוש בשבת בצהרים לכנאפה ונרגילה, מעיינות בהרי ירושלים, ארוחות אצל ההורים שלי ואז אצל ההורים שלה, טיולים לגולן, שבתות מכינה. בקיצור – כל העולם.
ובקצה השני, מה כבר מחכה לי?
גם אם בלב ידעתי שיש כאן משהו עמוק ומרגש מאוד, כלפי חוץ לא ידעתי איך להסביר את זה.
הרב קוק כתב שיש שני סוגים של תשובה – האחד "תשובה עילאה [תשובה עליונה]", שזה כאילו הקב"ה טופח לך על הכתף ואומר: נו? זאת תשובה מתפרצת וחסרת עכבות. והסוג השני, "תשובה תתאה" [תשובה תחתונה] הוא איטי-איטי, הליכה ממדרגה למדרגה, בנחת ובמתינות. אצלי זה היה מהסוג הראשון: הכל קרה בפתאומיות רבה.
רק כמה ימים קודם הייתי עם חבר טוב שלי י' בסמינר של "ערכים" בירושלים. י' היה בתהליך גישוש משל עצמו, ושמע ש"ערכים" מוכנים לשלוח לו מורה פרטי לגמרא. אז הוא הלך על זה, וככה פגשנו את הרב נתן, תלמיד חכם עצום שבקיא גם בעוד מיליון עניינים. זה היה בלתי רגיל!
אחרי כמה שבועות של מפגשים כאלה בלתי מחייבים, הרב נתן המליץ לו על סמינר אקדמאי בירושלים. כשי' הזמין אותי לברר מה זה, לא רציתי להצטרף. התכניה היתה חיוורת מדי לטעמי, הרצאות עם שם מייבש כמו "מסע הלפיד" ו"סוד אותיות התורה". זה היה פשוט מדי. היה חסר לי התחכום המתרברב של האקדמיה, שהיה יותר דומה לסגנון של "מסע הלפיד: התהוותה של מסורת אתנוצנטרית משלהי התקופה הפאליוליתית וסופה מי ישורנה", או "סוד הזכרון היהודי: מצוות תפילין כמקרה מייצג של אווירודינמיות מתנפנפת".
אף על פי כן ולמרות הכל, כוח כלשהו (מממ, מעניין מי זה כבר יכול להיות) דחף אותי בסוף – מה יש לך להפסיד? לך על זה, מקסימום תרוויח סופ"ש סוכות בירושלים.
כשהגענו, לקח לנו זמן להתאקלם. היה איזשהו מתח באוויר – מצד אחד אנשים ידעו בדיוק למה הם שם ומה משך אותם להגיע. מצד שני, לכל אחד מאיתנו היתה התנגדות פנימית, פרפורים אחרונים של היצר הרע לפני שיטיחו לו את האמת בפנים. במהלך ארבעת הימים האינטנסיביים שמענו הרצאות, שיעורים, השתתפנו בשיחות קבוצתיות ואישיות, שהיו כולן די מרתקות. אחרי הכל, זו העבודה שלהם.
אבל השיא שלי היה בשבת. היתה זו פעם ראשונה שהייתי נוכח בשבת כזו של דתיים, עם תפילות, שירים, ריקודים והרבה שמחה, שהיתה נראית כל כך יוצאת דופן – ככל שהדבר נגע לי, לא היתה להם שום סיבה להיות שמחים. החוויה היתה כל כך שלמה ואמיתית, שסף ההתרגשות עלה לטורים גבוהים.
הייתי אז כבר בתוך תהליך עמוק של "עיבור" כלומר משהו שעומד לצאת, עדיין בבחינת "חכמתו מרובה ממעשיו", אבל ידעתי שתהיה עוד מעט התקדמות. הרגשתי כבר בשלות גדולה ברמה הרוחנית, אבל להגיע לידי מעשה ממש, היה לי קשה.
(אגב – מכירים את הקליפה הזאת, "קליפת המעשה"? היא קופצת לבקר כשאין לי בעיה לדבר עם אנשים, אפילו חילונים בחלב אימם, כל מיני דיבורי תורה קדושים, ללמד שיעורים, להשתמש בשפה הכי דוסית שיש. אבל להציע למישהו לקבל משהו על עצמו, לא משנה כמה הוא רוצה בכך, אני פשוט לא מסוגל. הקליפות נתקעות לי בגרון.)
ואז – זבנג! השבת הזאת פתחה אצלי משהו בנשמה, שפשוט ובאופן פתאומי השתוקקה לקדושת שבת, בלי שאני בדיוק מבין מה זה. שנים אחר כך, כששמעתי את אחד משירי השבת המרגשים ביותר, יכולתי להזדהות כל כך עם המילים: "יה אכסוף נועם שבת, המתאמת ומתאחדת בסגולתך…" (ר' אהרון הגדול מקרלין)
הסמינר נמשך עד מוצאי שבת, ובדרך חזרה כבר ידעתי שהשבת הבאה לא תהיה אותו דבר. חשבתי איך אני מתחיל להתכונן ולמי צריך להודיע. פתאום, בלי שום הכנה, עברתי לצד השני, וזה היה מפחיד. לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי עם מי לדבר, אפילו לא ידעתי בדיוק איך שומרים שבת, אבל הנשמה אמרה לי: לך על זה!
כיוון שהכל היה כל כך פתאומי, בלי שום הכנה, גם הסובבים אותי (ובעיקר הסובבת) לא ידעו איך לאכול את כל הסיפור. רצתי מהר מהר לקנות מיחם ופלטה, פתחתי את האינטרנט לברר מה בדיוק אני אמור לעשות ומה יש להכין, רק שבדרך שכחתי שלא כולם חוו את אותה תחושת התעלות שאני הרגשתי.
בעוד שאני קפצתי, היא נשארה בצד השני. באותה תקופה כבר גרנו ביחד — אז מה אני אמור לעשות עכשיו?
היו שתי אופציות: לפתוח את הכל, לנסות להסביר, לשכנע, לבקש ולהתחנן. ודרך שניה, להתעלם מהכל ופשוט לראות מה יקרה. אני ("חכמתו מרובה ממעשיו" כבר אמרנו?) החלטתי ללכת על בטוח – מה שלא אומרים לא מזיק. מה כבר יכול לקרות?
ליתר בטחון הזמנתי את י' שיבוא לאכול איתנו (חכמתו פעם שלישית), והכי חשוב – שמרתי את הכל בסוד עד יום חמישי בערך. הייתי משותק מהחשש איך זה יתקבל. בראש שלי רצו כל מיני סרטים שלא הייתי מוכן אליהם, והתעלמות, משום מה, נראתה לי כדרך הפעולה הטובה ביותר.
עם ההכנות לשבת הכל התחיל לצאת החוצה, וזה היה לא נעים. היא הרגישה שמכרו לה חתול בשק. "מה זה כל הבישולים האלה?", מה אתה מתכנן?
ואז אמרתי לה בנונשלנט – מה זאת אומרת, אני שומר שבת.
בום.
אומר רק שלא סתם אנחנו קוראים לה "שבת השחורה"…
יאמר לזכותה שהיא ניסתה להבין, למרות שהיה לה קשה מאוד. "מה זאת אומרת שאתה מחויב לזה? מי חייב אותך בדיוק?". ואחרי כמה זמן היא נסעה להורים והשאירה אותי ככה, עם הפלטה והמיחם והבלבולים הנוראיים של איך יוצאים מכל זה ולאן זה הולך. אני כבר יודע לאן…
במוצאי שבת התקשרתי לחבר הטוב ששמור במיוחד לעניינים כאלה. הוא שאל: זה רציני ביניכם?
אמרתי לו: כן, לא יודע איך זה יקרה אבל איתה אני מתחתן.
והוא אמר: אז מה הבעיה? שבת הבאה אתם אצלנו.
יש לכל הסיפור הזה המשך, המשך עם סוף טוב מאוד, שעליו, אם היא תרשה לי, אספר בפעמים הבאות (בית יהודי, חתונה וילדים ברוך השם ובלי עין הרע). אבל כיוון שהפעם באנו לדון בענייני שבת, נסתפק בדברים האלה לעת עתה.
ר' נחמן כותב באחד מסיפורי המעשיות שלו, "מעשה מאבידת בת מלך" – על אותו שר נכבד שהלך להציל את בת המלך מהמקום שאליו היא נקלעה: ואיך שהוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה… כלומר, לפעמים צריך לדעת איך לסיים.
אז אם הגעתם עד פה ויש לכם סיפור – למה שלא תשתפו אותנו איך היתה השבת שלכם?
שבת שלום (אפילו שיום שני היום)
פרקים מיומנו של חוזר 