שטייגען*

את הוידאו הזה קיבלתי ביום שאחרי הסתלקות הרב אלישיב, זכר צדיק לברכה.

שמענו בתקשורת רבים מנסים להסביר מה הפך את הרב לגדול הדור, לתלמיד חכם עצום שכל מילה שהוא מוציא מפיו הופכת להוראה מחייבת לרבים. גילו? חכמתו? שקדנותו?

הסרטון הזה הוא התשובה הנכונה ביותר. אין צורך לראות את הכל – כמה דקות מספיקות כדי להבין את המסר, שהתורה היא הכל. אינני יודע מה הוא לומד שם בדיוק אבל אין זה משנה את הארת הפנים, השמחה, הניגון ובעיקר – ההשתוקקות העצומה לתורה שנסוכה על פניו של הישיש הזה, בן למעלה ממאה.

ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הגדיר את סוד אריכות ימיו של הרב אלישיב בכך שהוא לא התעצבן ולא כעס כל ימיו, הכל הגיע אליו עד ללב ולא נכנס. רק התורה נכנסה עד הלב…

[* שטייגען – מונח ישיבתי המתאר לימוד תורה מתוך התלהבות, ריכוז ושמחה]

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , | 2 תגובות

מה זה להיות יהודי

נולד לאמא יהודיה?

מי שבניו או נכדיו יהיו יהודיים, כמו שברנר ניסה פעם לקבוע?

קושר את גורלו עם העם היהודי?

יש הרבה הגדרות, וכולן נשארות במסגרת הפורמלית, זו שאפשר לבחון בעינים אמפיריות בעוד, או לפני, דור או שניים.

אבל אני מחפש כבר הרבה זמן את ההגדרה הטבעית, הפנימית, זאת שתישמע טוב יותר באידיש.

אז מצאתי בספר של הרב שטיינזלץ על פרשות השבוע – חיי עולם – הגדרה מוצלחת במיוחד.

מה הדבר הכי לא יהודי בעולם? עבודה זרה.

ומה זו בדיוק עבודה זרה? לדברי הרב שטינזלץ, עבודה זרה היא הנכונות לקחת דבר מסוים שהוא חלק ממכלול, ולהפוך אותו לחזות הכל. זה לא חייב להיות דוקא פסל, חמור או כוכב. זה יכול להיות אפילו חלק ממכלול התורה, ולהפוך אותו לאבסולוטי. למשל – חיבת הארץ. למשל – ואהבת לרעך כמוך. למשל (תחזיקו חזק) – תלמוד תורה.
כל אחד מהדברים הללו הוא שלם רק כשהוא חלק ממכלול. הרי ידוע שאף על פי שתלמוד תורה גדול מן הכל, בכל זאת יש מצבים שבהם מבטלים אותו עבור דבר אחר, נגיד קריאת מגילה.

ומה לגבי פיקוח נפש? אולי נגיד שזה הערך העליון, שכן הוא דוחה את כל המצוות? והנה גם זה לא לגמרי מדויק, כי ישנם שלושה "יהרוג ובל יעבור"-ים, שבהם hיהודי מצווה דוקא למסור את הנפש ולא לשמור עליה.

אז הנה זה בא: להיות יהודי זה לאחוז את החבל בשתי קצותיו. (אימרה של הרב גד)

לעבוד כל החודש כמו חמור, ובסוף להאמין שאת הכסף שלך קיבלת מהקב"ה במתנת חינם.

להאמין שהקב"ה הוא אינסוף אוניברסלי, ולמרות זאת הוא בחר אותנו מכל העמים.

לדעת שיש לי בחירה חופשית מוחלטת ובלתי תלויה, ולהאמין שהכל צפוי ורק הקב"ה מחליט.

לחשוב שגשמיות זה דבר ירוד, ויחד עם זה להתענג מדאוריתא על חתיכת חלה עם דג מלוח בשבת.

יותר מדי פרדוקסים, יותר מדי בלבול. זו אולי הסיבה לעבודה זרה – הרצון שמשהו אחד יהיה ברור. שדבר אחד יהיה מוביל ונצחי ולאורו נוכל ללכת.

נראה לי כאילו הפרויקט החז"לי הוא להפריך את המחשבה הזו. תמיד כשאתה חושב שכבר הבנת משהו, יש עוד איזה פירוש שהופך אותך.

אפילו הדבר הכי מוגדר, ההלכה, שבו הייתי מצפה למצוא משהו מוחלט וחד משמעי, מקבל כל כך הרבה סיבובים ונוסחים, שגם שם אפשר ללכת לאיבוד. הרמב"ם ביקש לחבר ספר הלכה אחד שיהיה מוסכם על כולם (משנה תורה) – ומהר מאוד נכתבו מהר מאוד עשרות הגהות, פירושים והשגות. מספיק לפתוח את ספר "שולחן ערוך" ולראות את כל הסימנים הקטנים, הנקודות, ההפניות לסימנים קטנים וצדדיים של אחרוני-אחרונים כדי להבין שמישהו מנסה להגיד לנו משהו.

ואולי המשהו הזה הוא: תפסיקו לחשוב שאתם יודעים הכל, תפסיקו לחשוב במושגים מוחלטים כל כך.

תשאירו פתח לבלתי צפוי, למפתיע, להפך הגמור מכל מה שחשבתם.

ואולי זה הפירוש האמיתי של שבעים פנים לתורה: כשחכמים אומרים הלכה מסוימת, הם מגלים בה צד אחד של אמת. אלא שגם הצד השני, החולק, נמצא בה. וגם דעה שלישית, וגם היש אומרים, ונראה, גם ש- ו"חולק עליו פלוני", ועוד יש לומר, וכו' וכו' וכיוצא בזה.

התורה שלנו היא כל כך שלמה ומקיפה, שהכל נמצא בה, ואנחנו מוצאים בה הכל.

כי מה שבא מהשלם ואינסופי, מובן שיהיה הוא עצמו בלתי מוגבל ואינסופי.

* לידיעת הקוראים: הדבר הכי טוב שקורה בט"ו באב הוא לא הפרחים, לא האהבה ולא שום דבר אחר.

החל מט"ו באב, שחל הערב, "תש כוחה של חמה". תודו שלא שמעתם חדשות טובות מאלה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

שבת ראשונה

אני מודה: יש לי הצתה מאוחרת. לקח קצת זמן מרגע שקראתי את הפוסט של לילך על השבת  , ועד שהוא התניע אצלי זכרונות רדומים.

אחח…. השבת הראשונה. הייתי שמח להגיד להגיד שכשאני מגלגל את המילה הזאת על הלשון, עולה באפי ניחוח חלות טריות מציף את הבית, שולחן ערוך עם כל טוב וכו' וכו'. אבל השבת הראשונה שלי מזכירה לי דווקא את הטירונות – שילוב המורכב מנוסטלגיה נעימה על אירוע שקרה פעם בחיים, יחד עם שמחה אדירה שברוך השם, עברת אותו כבר כשהיית צעיר, כי היום בחיים לא היית מסוגל להתמודד עם זה. מה חשבת לעצמך אז?

בכל פעם שאני נזכר בשבת הזאת – ריבונו של עולם, זה נראה כאילו זה קרה לפני אלף שנה, לפני שמונה עשרה חיים, אבל זה היה בסך הכל לפני כמה חורפים.

אצלנו במשפחה המצומצמת, היא נקראה מאז "השבת השחורה", אבל מהסיבות הלא נכונות. אצלי היא היתה "לבנה" מאוד – זאת היתה הפעם הראשונה שבה החלטתי לשמור שבת (לימים, כשלמדתי קצת הלכות, התברר לי שמה שאני חשבתי שהיה "שמירת שבת כהלכתה" היה בפועל  רחוק מאוד מזה, אבל בתחושה זה לא משנה…). זה היה כבר בסוף תהליך הבשלה עמוק וארוך שנמשך כמה שנים מודחקות למדי. ידעתי שאני עומד להגיע לרגע הזה אבל פחדתי ממנו פחד מוות.

כמו אצל לילך, לשמור שבת היה אצלי בראש קודם כל – מה אני מפסיד.

אז ככה: למחוק חברים, יציאות, בילויים, סרטים שאהבתי, אבו גוש בשבת בצהרים לכנאפה ונרגילה, מעיינות בהרי ירושלים, ארוחות אצל ההורים שלי ואז אצל ההורים שלה, טיולים לגולן, שבתות מכינה. בקיצור – כל העולם.

ובקצה השני, מה כבר מחכה לי?

גם אם בלב ידעתי שיש כאן משהו עמוק ומרגש מאוד, כלפי חוץ לא ידעתי איך להסביר את זה.

הרב קוק כתב שיש שני סוגים של תשובה – האחד "תשובה עילאה [תשובה עליונה]", שזה כאילו הקב"ה טופח לך על הכתף ואומר: נו? זאת תשובה מתפרצת וחסרת עכבות. והסוג השני, "תשובה תתאה" [תשובה תחתונה] הוא איטי-איטי, הליכה ממדרגה למדרגה, בנחת ובמתינות. אצלי זה היה מהסוג הראשון: הכל קרה בפתאומיות רבה.

רק כמה ימים קודם הייתי עם חבר טוב שלי י' בסמינר של "ערכים" בירושלים. י' היה בתהליך גישוש משל עצמו, ושמע ש"ערכים" מוכנים לשלוח לו מורה פרטי לגמרא. אז הוא הלך על זה, וככה פגשנו את הרב נתן, תלמיד חכם עצום שבקיא גם בעוד מיליון עניינים. זה היה בלתי רגיל!

אחרי כמה שבועות של מפגשים כאלה בלתי מחייבים, הרב נתן המליץ לו על סמינר אקדמאי בירושלים. כשי' הזמין אותי לברר מה זה, לא רציתי להצטרף. התכניה היתה חיוורת מדי לטעמי, הרצאות עם שם מייבש כמו "מסע הלפיד" ו"סוד אותיות התורה". זה היה פשוט מדי. היה חסר לי התחכום המתרברב של האקדמיה, שהיה יותר דומה לסגנון של "מסע הלפיד: התהוותה של מסורת אתנוצנטרית משלהי התקופה הפאליוליתית וסופה מי ישורנה", או "סוד הזכרון היהודי: מצוות תפילין כמקרה מייצג של אווירודינמיות מתנפנפת".

אף על פי כן ולמרות הכל, כוח כלשהו (מממ, מעניין מי זה כבר יכול להיות) דחף אותי בסוף – מה יש לך להפסיד? לך על זה, מקסימום תרוויח סופ"ש סוכות בירושלים.

כשהגענו, לקח לנו זמן להתאקלם. היה איזשהו מתח באוויר – מצד אחד אנשים ידעו בדיוק למה הם שם ומה משך אותם להגיע. מצד שני, לכל אחד מאיתנו היתה התנגדות פנימית, פרפורים אחרונים של היצר הרע לפני שיטיחו לו את האמת בפנים. במהלך ארבעת הימים האינטנסיביים שמענו הרצאות, שיעורים, השתתפנו בשיחות קבוצתיות ואישיות, שהיו כולן די מרתקות. אחרי הכל, זו העבודה שלהם.

אבל השיא שלי היה בשבת. היתה זו פעם ראשונה שהייתי נוכח בשבת כזו של דתיים, עם תפילות, שירים, ריקודים והרבה שמחה, שהיתה נראית כל כך יוצאת דופן – ככל שהדבר נגע לי, לא היתה להם שום סיבה להיות שמחים. החוויה היתה כל כך שלמה ואמיתית, שסף ההתרגשות עלה לטורים גבוהים.

הייתי אז כבר בתוך תהליך עמוק של "עיבור" כלומר משהו שעומד לצאת, עדיין בבחינת "חכמתו מרובה ממעשיו", אבל ידעתי שתהיה עוד מעט התקדמות. הרגשתי כבר בשלות גדולה ברמה הרוחנית, אבל להגיע לידי מעשה ממש, היה לי קשה.

(אגב – מכירים את הקליפה הזאת, "קליפת המעשה"? היא קופצת לבקר כשאין לי בעיה לדבר עם אנשים, אפילו חילונים בחלב אימם, כל מיני דיבורי תורה קדושים, ללמד שיעורים, להשתמש בשפה הכי דוסית שיש. אבל  להציע למישהו לקבל משהו על עצמו, לא משנה כמה הוא רוצה בכך, אני פשוט לא מסוגל. הקליפות נתקעות לי בגרון.)

ואז – זבנג! השבת הזאת פתחה אצלי משהו בנשמה, שפשוט ובאופן פתאומי השתוקקה לקדושת שבת, בלי שאני בדיוק מבין מה זה. שנים אחר כך, כששמעתי את אחד משירי השבת המרגשים ביותר, יכולתי להזדהות כל כך עם המילים: "יה אכסוף נועם שבת, המתאמת ומתאחדת בסגולתך…" (ר' אהרון הגדול מקרלין)

הסמינר נמשך עד מוצאי שבת, ובדרך חזרה כבר ידעתי שהשבת הבאה לא תהיה אותו דבר. חשבתי איך אני מתחיל להתכונן ולמי צריך להודיע. פתאום, בלי שום הכנה, עברתי לצד השני, וזה היה מפחיד. לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי עם מי לדבר, אפילו לא ידעתי בדיוק איך שומרים שבת, אבל הנשמה אמרה לי: לך על זה!

כיוון שהכל היה כל כך פתאומי, בלי שום הכנה, גם הסובבים אותי (ובעיקר הסובבת) לא ידעו איך לאכול את כל הסיפור. רצתי מהר מהר לקנות מיחם ופלטה, פתחתי את האינטרנט לברר מה בדיוק אני אמור לעשות ומה יש להכין, רק שבדרך שכחתי שלא כולם חוו את אותה תחושת התעלות שאני הרגשתי.

בעוד שאני קפצתי, היא נשארה בצד השני. באותה תקופה כבר גרנו ביחד — אז מה אני אמור לעשות עכשיו?

היו שתי אופציות: לפתוח את הכל, לנסות להסביר, לשכנע, לבקש ולהתחנן. ודרך שניה, להתעלם מהכל ופשוט לראות מה יקרה. אני ("חכמתו מרובה ממעשיו" כבר אמרנו?) החלטתי ללכת על בטוח – מה שלא אומרים לא מזיק. מה כבר יכול לקרות?

ליתר בטחון הזמנתי את י' שיבוא לאכול איתנו (חכמתו פעם שלישית), והכי חשוב – שמרתי את הכל בסוד עד יום חמישי בערך. הייתי משותק מהחשש איך זה יתקבל. בראש שלי רצו כל מיני סרטים שלא הייתי מוכן אליהם, והתעלמות, משום מה, נראתה לי כדרך הפעולה הטובה ביותר.

עם ההכנות לשבת הכל התחיל לצאת החוצה, וזה היה לא נעים. היא הרגישה שמכרו לה חתול בשק. "מה זה כל הבישולים האלה?", מה אתה מתכנן?

ואז אמרתי לה בנונשלנט – מה זאת אומרת, אני שומר שבת.

בום.

אומר רק שלא סתם אנחנו קוראים לה "שבת השחורה"…

יאמר לזכותה שהיא ניסתה להבין, למרות שהיה לה קשה מאוד. "מה זאת אומרת שאתה מחויב לזה? מי חייב אותך בדיוק?". ואחרי כמה זמן היא נסעה להורים והשאירה אותי ככה, עם הפלטה והמיחם והבלבולים הנוראיים של איך יוצאים מכל זה ולאן זה הולך. אני כבר יודע לאן…

במוצאי שבת התקשרתי לחבר הטוב ששמור במיוחד לעניינים כאלה. הוא שאל: זה רציני ביניכם?

אמרתי לו: כן, לא יודע איך זה יקרה אבל איתה אני מתחתן.

והוא אמר: אז מה הבעיה? שבת הבאה אתם אצלנו.

יש לכל הסיפור הזה המשך, המשך עם סוף טוב מאוד, שעליו, אם היא תרשה לי, אספר בפעמים הבאות (בית יהודי, חתונה וילדים ברוך השם ובלי עין הרע). אבל כיוון שהפעם באנו לדון בענייני שבת, נסתפק בדברים האלה לעת עתה.

ר' נחמן כותב באחד מסיפורי המעשיות שלו, "מעשה מאבידת בת מלך" – על אותו שר נכבד שהלך להציל את בת המלך מהמקום שאליו היא נקלעה: ואיך שהוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה…   כלומר, לפעמים צריך לדעת איך לסיים.

אז אם הגעתם עד פה ויש לכם סיפור – למה שלא תשתפו אותנו איך היתה השבת שלכם?

שבת שלום (אפילו שיום שני היום)

פורסם בקטגוריה בעלי תשובה | עם התגים , , , , | תגובה אחת

סימן חיים

כשרק התחלתי לכתוב בלוג, הסבירו לי כמה חברים שבעולם הבלוגרים, לעשרת הדיברות נוסף ציווי אחד: לא תעלם. לי באופן אישי יש חרדת קהל הפוכה כזו שגורמת לי להיכנס למתח קל בכל פעם שחולפים יותר מעשרה ימים ללא פרסום/פוסט חדש: מה הקוראים המסורים יגידו? (לא בטוח שהם זוכרים שאתה קיים)
הם בטח מצפים ומחכים (לא נרדמים בלילה מרוב דאגה).
חבל, יש לי כל כך הרבה מה לספר ואני חושש שזה יברח (אתה בעצמך כתבת על זה כבר)

טוב אז האמת היא, שהשבועות האחרונים פשוט היו מטורפים. בשורה התחתונה: בשעה טובה ובחסדי שמיים נולד לנו בן! השמחה גדולה, אבל הדרך להגיע לשם היתה קצת מורכבת. ה' רצה שנלמד כמה דברים בדרך. אני מקווה שמתישהו אוכל לספר את הסיפור המלא, ואת כל הקורות אותנו בשבוות האחרוניםאבל תודו שעכשיו יש לי איזה שהיא נקודת זכות למה כל כך נעלמתי.

בכל אופן, היום רק שני עדכונים קצרים, שנוגעים שניהם לאותו עניין בעצם:

קודם כל, בגליון האחרון של כתב העת המצוין "אדרבה", התפרסמה כתבה על קהילת נהורא ברמת גן, הקהילה שלנו. אדרבה הוא כתב עת של בעלי תשובה לבעלי תשובה. הגליונות האחרונים שלו הולכים ומשתפרים, ויש בו דיון עמוק ומעניין על מקומם של בעלי התשובה, דילמות מרכזיות שאנחנו נתקלים בהן וסתם הגיגים, שירים וסיפורים, שמזכירות שיש עוד ז'אנרים ספרותיים חוץ מגמרא. בכתבה הזו מככבים שני ראשי הקהילה: הרב אור טאוב והרב יובל בר נתן. שניהם שונים מאוד זה מזה, אבל יחד הם מהווים מתכון מדויק למשהו שעובד מעולה. הכתבה הזו מנסה לספר את הסיפור של נהורא – איך היא קמה ומה היא מציעה. כדרכן של כתבות, ברור שהפער בין המציאות לדפוס הוא כבד מנשוא, אבל זה מה יש ועם זה ננצח. מומלץ בחום, גם כי זה מעניין וגם כדי להבין אילו דברים מופלאים קורים במרכז רמת גן – להסתער עם נחת.

הדבר השני הוא להזמין אתכם להתוועדות מיוחדת לכבוד י"ט כסלו – "ראש השנה לחסידות", כפי שהוא מכונה בחסידות חב"ד. יום זה מציין את שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו על ידי הרוסים, והוא נחוג ברוב עם, בשמחה ובהתכנסויות חסידיות אותנטיות.

גם בקהילת נהורא תתקיים השנה התוועדות לרגל המאורע, בליל י"ט כסלו – שזה אומר יום רביעי בערב. מעבר לניגונים, לריקודים ולשמחה (לא נשכח כמובן כמות בלתי מבוטלת של 'משקה'), נזכה לנוכחותם של שני אנשים מיוחדים מאוד וידועים בתור מתוועדים דגולים – הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, והרב שבתי סלבטיצקי, שלוח חב"ד באנטוורפן, הידוע בכך שהוא מתוועד תמיד עד הטיסה שלו חזרה לפנות בוקר…

בשנה שעברה שמעתי, לראשונה בחיי, את השניים מתוועדים – כלומר פוצחים במיקס מרתק של סיפורים, דברי תורה ומאמרי חיזוק – באירוע י"ט כסלו המרכזי שנערך בבנייני האומה. החוויה המטלטלת השאירה עלי רושם חזק למשך כמה שבועות. כל מי ששמע את הסיפור של ר' שבתי על ברכת כהנים, או את ההסברים שלו למה היא העבודה של האדם בעולם הזה, לא שוכח. בקיצור – לא לפספס. האירוע פתוח לקהל, בחינם, ללא תשלום, אין כסף. כן חשוב לבוא עם מצב רוח טוב, אורך רוח, שמחה וראש פתוח. ניפגש – ביאליק 37 רמת גן, יום רביעי 14.12 בשעה 20:30.

פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , , | 9 תגובות

עוגה לשבת – פרשת בראשית

לפני כמה חודשים הרב שטינזלץ הוציא ספר חדש ובו שיחות על פרשת השבוע בשם "חיי עולם". לכבוד שבת בראשית, שבה מתחילים את קריאת התורה מהתחלה, אני מביא פה את ההקדמה לספר, אותה אני מאוד אוהב. הרעיון שהרב מביא עוסק ברעיון שמופיע כבר בפרשת בראשית, ומהווה למעשה הנחייה איך לקרוא את התורה. "זה ספר תולדות אדם", והוא כולל את הידע הרלוונטי שהאדם זקוק לו כדי לעמוד על דעתו ולממש את התכלית עבורה באנו לעולם. וכך כותב הרב שטינזלץ:

"פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד מחמת הצנזורה כתובת כזו:'כל מה שכתוב כאן על גויים – אין הכוונה לגויים של היום אלא לגויים שהיו בעבר'. גם בדורנו יש כתובת כזאת בשערי הספרים, כתובת בלתי נראית: 'כל מה שכתוב כאן על יהודים – אין הכוונה ליהודים של היום. הכוונה ליהודים שהיו בזמנים אחרים'.
ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש, גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה – והכל בסדר גמור. כל מה שנאמר הרי לא מתייחס אלינו או לדור שלנו, אלא לאנשים אחרים ואל זמנים אחרים.
צריך למחוק מאותם דפי הקדמה בלתי נראים את התפיסה הזו שהדברים מדברים על מישהו אחר. על ה'הם', על ה'אלה', על האחרים – העיקר שלא עלינו. בין שמדובר בחומש, בין שמדובר בספרי יראה ובין שמדובר בגמרא – הכתובת צריכה להיות הפוכה: 'כל מה שנאמר כאן – מדבר רק עלי. הכל נכתב בשבילי והכל מחייב אותי. קודם כל הדברים מתייחסים אלי'.

ואיזו דרך נפלאה היא זו להתחיל לקרוא את התורה מחדש באופן הזה. "זה ספר תולדות אדם", ואני הוא האדם הזה.

פורסם בקטגוריה עוגה לשבת | עם התגים , | כתיבת תגובה

כיצד מתפללים?

(המאמר התפרסם ב"דעת פרת" – כתב העת של בוגרי מדרשת עין פרת באלון, גליון תשרי תשע"ב. הגליון עסק בנושא תפילה.)

מסופר כי ר' שניאור זלמן מלאדי, 'אדמו"ר הזקן', התלבט בצעירותו היכן ימשיך את לימודיו: שמא עליו ללכת לליטא, מקום שם נמצאים הלמדנים החריפים ביותר, או שמא עליו לפנות למזריטש, שם, כך שמע, עוסקים רבות בעבודת התפילה. עד שאמר לעצמו: ללמוד כמדומה לי שאני יכול, אך להתפלל עדיין איני יודע! על כן שם פעמיו למזריטש. לכאורה זהו דבר תמוה: מה יש בה בתפילה שמשכה כל כך את ליבו? ומה כבר יש ללמוד לגביה? הלא תפילה – זו תפילה! מחזיקים את הסידור, ומתפללים…

כדי להבין עניין זה יש להקדים, כי במסורת היהודית מוכרים שני סוגים של תפילה: האחד, "תפילה לעני כי יעטוף". בשעת צרה או מצוקה, מתכנס הקהל לטובת בקשת רחמי שמיים. תפילות המוניות למען שחרור חיילים חטופים או ירידת גשמים הן מחזה נפוץ. מי שמבקר בבתי חולים, למשל, יבחין בכך שאחד הבניינים המרכזיים הוא בית הכנסת – שם מתכנס הציבור החרד לגורל יקיריו ומתפלל מתוך תעצומות הלב לרפואתם השלמה של אהוביו. תפילה זו מתאפיינת בכך שהיא ספונטנית, מתפרצת, חמה ואותנטית. היא מתעוררת מתוך צורך פנימי עמוק, בדרך כלל במצבים בהם אין שום פתרון אחר הנראה באופק, מתוך אמונה שלמה כי רק הפנייה לבורא עשויה לפתור את הבעיה.

ר' שניאור זלמן מלאדי - אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד (1745-1812). ברוב תמונותיו הוא מצויר כשפניו פונות השמימה, להדגיש להיכן צריכה מחשבתו של האדם לפנות.

לעומת זאת, קיים סוג נוסף – תפילת הקבע. זו התפילה המוזכרת בהלכה, שנאמרת שלוש עד חמש פעמים ביום. הלכותיה מרובות, היא ארוכה וכוללת נוסח סדור, זמנים קבועים וטקסים קבועים המתקיימים בה. מרכזה של תפילת הקבע היא בקשת צרכיהם הגשמיים של היחיד והרבים – פרנסה, בריאות, ריבונות או גאולה. זוהי התפילה שבעצם מהותה היא מהווה ניגוד גמור לאותה תפילה ספונטנית היוצאת מן הלב, עד שחז"ל נאלצו לקבוע "אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא" (מסכת אבות). כלומר, קיימת סכנה ממשית לכך שתפילת הקבע תהפוך למצוות אנשים מלומדה. נשאלת השאלה, מדוע בכלל תוקנה תפילת הקבע. מדוע אין להסתפק בכך שהאדם יפנה לבורא מתי שהוא רוצה או מרגיש צורך לכך?[1]

יתר על כן, בגמרא מסופר כי "חסידים הראשונים", קבוצה רוחנית מאוד מחכמי ישראל בתקופת המשנה, היו מקדישים לכל אחת מתפילות הקבע שלוש שעות: שעה לפני כן, שעה בתפילה עצמה, ושעה לאחר מכן, כך שבסך הכל הוקדשו לתפילות לא פחות מתשע שעות ביום! אף כי אין חולק על חשיבותם הרבה של הצרכים הגשמיים לקיום תקין של חיי הרוח ("אם אין קמח – אין תורה"), ומתוך כך גם חשוב לבקש עליהם מה', בכל זאת לא ברור מדוע זכתה התפילה למקום נרחב כל כך בסדר היום היהודי.[2]

"הידבקות רוחא ברוחא"

את ההסבר לחשיבותה של תפילה קבועה מול הקב"ה מספק אדמו"ר הזקן בספר היסוד של חסידות חב"ד, "ספר התניא", ובעשרות מאמרי חסידות נוספים שחיבר, בהם עסק בשאלות קיומיות כבדות משקל.

על פי תורת החסידות שפיתח הבעל-שם-טוב, האדם מורכב מחלקים גשמיים, ביולוגיים ונפשיים, אך אף אחד מהם אינו מהווה את מהותו הפנימית – המהות הפנימית של האדם איננה נמצאת בגוף, אלא במה שממלא אותו. ישנו באדם יסוד יחודי המבדיל אותו משאר בעלי החיים והיצורים בעולם. כאשר ברא ה' את האדם עפר מן האדמה, הוא מילא את הגוף ברוח – "ויפח באפיו נשמת חיים" (ספר בראשית).  רוח זו, הנשמה, הינה חלק עליון אשר "הוחדר" לתוך האדם, והיא היסוד העיקרי שבו מתבטאת אנושיותו.  אף שיסוד זה מודחק בחיי היום יום ואינו זוכה לבוא לידי ביטוי מלא, הרי שהנשמה כוספת ומשתוקקת להתעלות, לחזור חזרה למקורה הראשון.

כדי לחבר מחדש את הנשמה עם מקורה העליון, יש צורך בחריגה מגבולות הסדר הרגיל, שיאפשר לה מגע מחודש עם כור מחצבתה. בחיים, פעמים רבות קשה לנו להתנתק מענייני היום-יום הטורדים את מנוחתנו ולפנות את כוחות הנפש להעמקה רוחנית – על כן נקבעה התפילה כזמן קבוע שבו יכול וצריך האדם להתפנות מעיסוקיו ולהגיע לחוויה רוחנית. התפילה היא הזדמנות למפגש חוויתי בלתי-אמצעי עם ה', מפגש מחודש של הנשמה עם בוראה.

משימה זו המוטלת על האדם, אינה פשוטה כלל וכלל להשגה. זוהי פעילות מאומצת, המצריכה ריכוז, כוונה והכנה. מסיבה זו פעמים רבות נקראת מצוות התפילה בספרות חז"ל בשם עבודה סתם: "איזו היא עבודה שבלב? הווה אומר זו תפילה" (מסכת תענית), "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (מסכת אבות). כלומר, אין תפילת הקבע איזו פעולה פשוטה של "אחיזה בסידור" ומלמול טקסט, אלא היא מחייבת את ישוב הדעת, ורצון של האדם להתעלות רוחנית. במילים אחרות, אין התפילה תלויה במוזה, בחסרון או בצורך שיש לאדם, שמתוך כך הוא מבקש את עזרתו ואת קירבתו של ה'.  לתפילה ישנה מטרה הפוכה מזו – והיא שהאדם יעמול בכדי לעורר בקרבו את ההשתוקקות והכיסופים לאלוהיו. זו בדיוק הסיבה בגללה נקבעה התפילה כחלק מסדר היום של האדם, ומטרתה לדבק את החלק הרוחני של האדם עם הקב"ה, ולרומם אותו מעל חיי היום יום הגשמיים באמצעות חוויה רוחנית עילאית.

היאך היא הדרך?

הדרך להשגת התפילה הנ"ל עוברת במושג חסידי אחר בו עוסק רבות אדמו"ר הזקן – התבוננות. מושג זה פירושו, שהאדם מתאמץ להכיר באמת ברוממות האל, האינסוף הנעלה מכל מחשבה, ומאידך גיסא הוא מתבונן בקטנות עצמו ומקומו בעולם – כדברי דוד המלך, "ואנוכי תולעת ולא איש" (ספר תהילים). עניין זה נפסק להלכה כחלק מהלכות תפילה: "ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מליבו" (שולחן ערוך).

נמצא אם כן, שהדרך לתפילה עוברת בהתעוררות רגשות האהבה והיראה לאל, וסובבת כל כולה סביב התבוננות במרחק העצום שבין האדם לאל, ובמקומו של האל בעולם. מעניין לציין כי על אף העיסוק הנרחב בספרות החסידית בהתבוננות, כמעט ואין תיאורים מפורטים של מה הוא התוכן שהיא צריכה לכלול. הסיבה לכך היא, שכל אדם צריך ליגע את עצמו עליה בדרך פרטית ועצמאית משלו. הכוונת הדמיון על ידי גורם חיצוני עלולה דוקא להרחיק אותו מהתכלית אליה הוא אמור להגיע. במובן מסוים, ניתן לקרוא לכך דמיון מודרך רוחני, אשר צריך לנבוע דוקא מהאדם עצמו ולא מזולתו. ובכל זאת, כדי להמחיש דוגמא קטנה לעניין זה, נביא את הקטע הבא:

ננסה לדמיין לעצמנו אותנו – את המקום בו אנו נמצאים כעת. החדר, הבית או החצר. נביט סביב כיצד הכל נראה לנו מוחשי וברור כל כך. המים שבכוס, הקירות, ציפורני הידיים. כעת נעלה מעט במבטנו למעוף הציפור, ונשקיף על הסביבה הקרובה בה אנו נמצאים – הרחוב, על כל הבתים, השכנים והאנשים הגרים בו; נדמיין כיצד כל משפחה חיה בפני עצמה, עם ענייניה והרגליה. נראה את העצים על העלים והתולעים הדרות בהם, את כלי הרכב הרבים המלאים את הרחוב, את תנועות בני האדם הרבות ההולכים ממקום למקום. כעת נעלה עוד מעט – ונראה את העיר בה אנו גרים. כמה גדולה היא, וכמה מרובים תושביה. והמקום שבו אנו נמצאים נראה קטן מאוד מן התצפית העליונה.

כעת נעלה עוד מעט, ונביט במדינה בה אנו חיים – על כל נופיה, מן ההרים המושלגים בחורף ועד המדבר הלוהט, על כל חיות הבר, החרקים, הצמחיה האופיינית לכל מקום. בני האדם הממלאים את המרחב – מציפים את המבט, והמקום שבו אנו נמצאים הולך ומיטשטש.

פרספקטיבה #1: מערכת השמש שלנו

וכך נעלה עוד מעלה נוספת ונראה את כדור הארץ שבו אנו חיים, כל אותם דברים כפי שהם מוכרים לנו, איך הם מתפתחים, צומחים, נובלים, נושרים וחדלים. נדמיין לעצמנו את כל העמים על פני כדור הארץ, כל אחד עם תרבותו ולשונו, נדמיין את הג'ונגלים הרחבים, ההרים המתנשאים בהוד קדומים, המדבריות הענקיות, האוקינוסים שאין להם סוף.

פרספקטיבה #2: גלקסיית שביל החלב. מזהים אותנו שם?

 אולם כדור הארץ המלא והגדוש הזה אינו אלא נקודה קטנה בתוך מערכת השמש, שבה הוא נבלע ואיננו נראה לעומת כוכבים אחרים, גדולים ממנו יותר. ועוד יותר הוא נעלם ומתבטל אל מול גודלה של השמש, המאירה בעוצמה למרחקים אדירים. וכך נמשיך ונתבונן הלאה, אל מחוץ למערכת השמש. נראה בעיני רוחנו את צבירי הכוכבים של הגלקסיה, כיצד הם נוצרים, מתפרצים ונעלמים. במרחקים שאין האדם כלל מסוגל לדמיין לעצמו, ובכל זאת ננסה לדמיין את החוויה הנשגבת של הסתכלות ישירה בחלל. אנו מביטים הלאה, אל המרחב, שאין אנו מסוגלים לראות לא את תחילתו ולא את סופו. המקום בו אנו נמצאים כעת מצטמצם רק למחשבה רחוקה, אפסית וקטנה כל כך, שאין לנו שום הבנה של מהותה בתוך המרחבים שסביבנו.

ועדיין, על אף הרושם העז שמותירה בנו ההתבוננות הזו, עלינו לדעת כי כל מה שראינו סביב מוגדר בשפת המקובלים רק כ"מלכות של מלכות של עולם העשיה", כלומר – הדרגה התחתונה ביותר של העולמות הרוחניים, ומה שמעליו עולה עשרות מונים בלי שום יכולת להבין ולתאר, ועל כולם מתרומם ומתנשא מלך מלכי המלכים, בורא העולמות כולם, נשגב מכל הנשגבים, שאין כל מחשבה מסוגלת לתפוס ולהבין אותו. אליו מבקשת הנשמה להתקרב ובו היא רוצה להידבק, ביראה ואהבה וכיסופים עצומים.

מכאן יכולה להתחיל התפילה בה עסקו חסידים הראשונים, מאותה התבוננות שמאפשרת לאדם "להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ובאומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בה מחשבתו" (ספר התניא).

התפילה הנשגבה ביותר בשנה היא בסופו של היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים – תפילת נעילה. הרב סולוביצ'יק ז"ל שואל מה מקור השם "תפילת נעילה"? האם זה מפני שהקב"ה עומד לנעול את שערי השמיים בפנינו, ושאפשרות התיקון עומדת להסתיים? ותשובתו, נהפוך הוא – ביום הכיפורים מכניס ה' את האדם ואת עמו ישראל לחדר סגור עימו, ואת הדלת הוא נועל מבפנים, כדי ששום בריה לא תוכל להפריע. זוהי התפילה הנעלית ביותר, שאם מתכונן אליה האדם כראוי הוא יכול להשתחרר מכל נדריו, איסוריו וההרחקות שקיבל על עצמו, ולאפשר לנשמתו לעלות – שוב – אל גבהי מרומים, אליהם היא מצפה ומחכה כל השנה.

לקריאה נוספת: תנאי הנפש להשגת החסידות/ מנחם אקשטיין (מכון אבן שתי"ה); חסידות מבוארת – עבודת התפילה (היכל מנחם).


[1]  קיימת מחלוקת יסודית האם מצוות התפילה היא חיוב מן התורה (רמב"ם), או שמא תקנת חכמים (רמב"ן). יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם, הרואה בתפילה המקורית פעולה ספונטנית של האדם, ישנו חיוב לפנות לבורא בתפילה לפחות פעם ביום. עיין משנה תורה, הלכות תפילה, פרק א'.

[2]  דבר ידוע הוא, שהספר הנקרא ביותר בעולם היהודי איננו התנ"ך ולא הגמרא – אלא סידור התפילה.

פורסם בקטגוריה הנעשה בעירנו | עם התגים , , , , , | 4 תגובות

תחנות בדרך – הרמב"ם

אל הרמב"ם הגעתי ממש במקרה. רציתי לבלות קצת זמן איכות עם אבא, ומאז שהסתיים לנו המנוי למשחקים של מכבי, לא יצא לנו להיפגש הרבה. זה היה כשכבר הייתי יותר "ג'ובניק", ויכולתי להרשות לעצמי להתפנות ערב אחד בשבוע למשהו מעניין. ממש במקרה, באותם ימים קיבלנו בדואר עלון של "יד יצחק בן צבי" ובו מספר קורסים מעניינים הנמשכים על פני השנה. והשוס הגדול – יש הנחה של חמישים אחוז לצעירים עד גיל 30! (רק בהמשך הבנתי למה…)

אני חושב שבעיקר בגלל מגבלות לו"ז, האפשרות העיקרית היתה להירשם לקורס על הרמב"ם. כן, זה לא היה חזיון פופולרי כל כך, ובטח לא משהו לספר עליו לחבר'ה. הדבר היחיד שידעתי עליו (זה היה כתוב איפשהו על השטר של 1 שקל, לא?) שהוא היה רופא ואיש דת. אבל כיוון שהיו שם כמה הרצאות עם שמות מעניינים (כגון "האם דיבר הנחש בגן עדן?", או "הרמב"ם בנעלי בית"), אני הייתי סקרן לגבי הקורס הזה ואת אבא היה קל לשכנע, החלטנו להירשם. הקורס כלל כ-20 הרצאות, רובן על ידי אנשי אקדמיה מוכרים (מי יותר ומי פחות), וכלל הרצאות ביוגרפיות על חייו, לצד הרצאות על הגותו, על תורתו ועל תורת הרפואה שלו.

כשהגענו לאולם בפעם הראשונה, גיליתי שאני הצעיר ביותר – הייתי אז בן עשרים וארבע. אבל לדעתי, אפילו אם הכפלתם את המספר והוספתם עשר, עדיין הייתי הצעיר ביותר שם…  הקהל היה מורכב בעיקר מפנסיונרים (למעשה, פנסיונריות) שלמען האמת, נתנו פייט די טוב במלחמה על מקומות ישיבה קרובים (אולי בגלל שכולם הגיעו שעה וחצי לפני).

אינני זוכר את כל ההרצאות, אבל אני זוכר שלאחר כמה מהן יצאתי בתחושה שהיתה די חדשה מבחינתי – אמרתי לעצמי, "איזו זכות יש לי שאני שייך לעם של הרמב'ם". המפגש עם חוכמתו, עם כתביו, עם הרעיונות שפרסם הכו אותי בתדהמה (אינטלקטואלית). אני זוכר במיוחד שיעור אחד, על הנחש בגן עדן. המרצה לימדה פירוש פשוט ומרתק כל כך לסיפור גן עדן: שאל מישהו את הרמב"ם, הלא ה' אמר לאדם הראשון שיאכל מכל העצים, רק מפרי עץ הדעת לא. העונש המובטח – "מות תמות", באותו יום. והנה, למרות שאדם הראשון התחכם ואכל, לא רק שהוא לא מת אלא הוא אף קיבל פרס גדול – את הדעת? יש כאן כשל לוגי לא ברור.

לא כאן המקום לענות על כל זה. התשובה היא מורכבת וארוכה. אגב – הספר "מורה נבוכים" נחשב לספר שלא כל אחד ראוי ללמוד בו, והרמב"ם אף משביע את הקורא בפתיחה שעליו לעמוד בקריטריונים גבוהים מאוד, כמו למשל לדעת את כל התנ"ך, הש"ס, אסטרונומיה, פילוסופיה וכו'. כידוע, רבנו ר' נחמן מברסלב הזהיר מספרי חקירות, ובמיוחד מהספר הזה, ומהנסיון הדל והקצר שיש לי, אני חושב שאני מבין למה. רק אומר שהתשובה של הרמב"ם היא מבריקה, גאונית ומעוררת מחשבה. הוא גורם לך לחשוב על החיים שלנו, על הפער שבין "המפורסמות" – מה שכולם חושבים שהוא אמיתי ונכון, אך מעולם לא בדקו זאת לעומק – ובין "המושכלות" – מה שהוא באמת אמיתי ונכון.

מכל הסיפור הזה נמצא, שדוקא משיכה אינטלקטואלית גרמה לי להתעורר לקורס אקדמי לחלוטין, שמילא אותי באהבה ובהערצה לרמב"ם. למרות שהרבה דברים השתנו מימיו ועד היום, יש דבר אחד חזק שלקחתי ממנו והוא המשיכה לאמת, ללא פשרות, בלי טריקים – בלי שטיקים. אמרתי לעצמי, אם הרמב"ם היה כל כך חכם ובכל זאת הוא היה יהודי שומר מצוות, וכל חייו התמקדו רק בתורה ועבודת השם, כנראה שבכל זאת יש בזה משהו. צריך מתישהו לברר… חלפו כמה שנים והיום הזה הגיע. ברוך השם

פורסם בקטגוריה תחנות בדרך | עם התגים , , , , , | 2 תגובות