עוגה לשבת #2 – הצד הרוחני של מאבק הרופאים

בתקופה האחרונה אוכלת אותי תחושה לא נעימה בקשר למאבק הרופאים. למרות המודעות המניפולטיביות ("מה יקרה כשאשתך תגיע ללדת והרופא המרדים לא יהיה שם?") , לא כל כך השתכנעתי. בכלל, מאבקים ציבוריים לא מצליחים לרגש אותי. גם מאבק האוהלים המתנהל, עם כל ההצדקה שלו, מרגיש לי מסחרי ולוביסטי מדי.

ובכל זאת, אצל הרופאים יש משהו אחר. אני נזכר בסיפור שסיפר הרב דוד זלר בספרו (שכבר הזכרנו פעם), "מסע בשביל הלב":

כשלימדתי באזור סן-פרנסיסקו, הגיע ר' שלמה קרליבך פעם אחת העירה. אחד מתלמידי, שהיה רופא, שאל אם יוכל ר' שלמה לתת שיחה קצרה לצוות בבית החולים שלו, בשעת ארוחת הצהרים. זה היה חדר גדול מלא באנשים ובנשים בחלוקים לבנים, ומערכת הכריזה שבו הזעיקה כל העת רופאים או ביקשה סיוע או ציוד. אנשי הצוות שוחחו זה עם זה, אכלו מכליהם, והאזינו בחצי אוזן לדובר האורח שלהם. בקצה החדר עמד ר' שלמה במכנסיים שחורים, חולצה לבנה, אפודה וזקן, וכיפה לראשו.

אנשי הצוות תהו מן הסתם מה בכלל יכול לומר להם מישהו כמו ר' שלמה. לבסוף הוא פתח: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אתם ואני – אנחנו באים מעולמות שונים מאוד".

כולם צחקו לנוכח ה"תגלית": אוהו, כמה שאנחנו שונים. הרי אתה רב, ואנחנו רופאים חילונים. עולמות שונים לגמרי.

אך ר' שלמה התכוון למשהו אחר. "אנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין, מפני שאתם חיים בעולם של עובדות וסטטיסטיקה, ואני חי בעולם של ניסים!"

החדר היה כה שקט עד שללא סטטוסקופ, לא יכולת לשמוע את נשימתו של איש. למעשה, נשימתם אכן נעתקה בגללו. במשפט אחד נגע ר' שלמה במה שכל רופא כמעט שאינו מעז לקוות שיוכל לעשות. וכי מי אינו חפץ לחולל ניסים כדי להציל חיים ולרפא אנשים הסובלים ממחלות קשות? רופאים רבים ייחלו לכך שיוכלו להתפלל, אך חסרו להם האמונה או האומץ לעשות זאת. להיות מדען בפני הבלתי נודע, בפני החיים והמוות, פירושו להיות עבד לעובדות ולסטטיסטיקה. מי מסוגל להודות בכך שהוא חי בתקווה שיהיה לו הכוח אפילו רק לייחל לניסים?

ר' שלמה סיפר סיפורים חסידיים על ריפוי, ועל צדיקים שריפאו אנשים. הוא דיבר על כוחן של התפילה ושל האמונה ועל כך שככלות הכל, הכל נתון בידי ה'. האפשרויות שהוא פתח היוו מרפא עמוק למומחים אלה לרפואה, שרבים מהם כרעו תחת השחיקה וחוסר הישע. את יתר דבריו העמוקים והנוגעים של ר' שלמה שמעו הרופאים בתשומת לב מלאה. איזה כשרון היה לו למצוא את השפה הנכונה, את הדימוי והמשל הנכונים.

אכן, אצל רופאים זה אחרת.

לפני כמה שנים שוחחתי עם ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן, איש אשכולות יוצא דופן, מבריק, מחנך בחסד עליון. במהלך השיחה הוא אמר לי – "אתה יודע, לעתים אני מרגיש שכל מה שאני עושה לא שווה כלום. ד"ר להיסטוריה זה משחק מעניין, אבל זה כקליפת השום לעומת מה שיכולתי לעשות אילו הייתי הולך ללמוד ביולוגיה, רפואה, או כל מקצוע אחר שיועיל לבני אדם. לגלות את קבר הורדוס – זה יפה. אבל לחשוב שבאותו זמן יכולתי לחפש תרופה לסרטן… "

חז"ל מסבירים שהתורה נצרכה לכתוב "ורפוא ירפא" (שמות כ"א) כדי ללמד שאף כי המחלה ניתנה מאת ה', את התרופה לה צריכים למצוא בני האדם, ולפעול את פעולתם (הרוחנית והגשמית) כדי לסייע לריפוי. בימים שבהם יש כל כך הרבה מחאות שמתחרות על תשומת הלב שלנו, כמה חשוב שנאמין ברופאים שלנו, ושנזכיר להם שגם הם – כמו הצדיקים של ר' שלמה – יכולים לחולל ניסים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה עוגה לשבת, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s